עוד משהו על שיער

בשבת פגשתי אקס שלי. בזמנו הייתי מאוהבת בו בכל לבבי. הוא היה כל כך נורמלי. הוא היה עסוק בדברים של בנים, כמו כושר ומקצוע ריאלי, ולמד גמרא בחברותא בקביעות, והיה קצין וסטודנט כמעט מצטיין. אני הייתי סטודנטית בינונית, וההתעניינות שלי בדוגמאות שקרני השמש יוצרות במעברן דרך עלים ניכרה כבר אז. בקיצור, היינו שונים מאד, וכעבור כך וכך חודשים הוחלט שלא הפכים משלימים אנחנו, אלא הפכים סתם.

ליבי נשבר. הוא התאחה מאז, אל דאגה. אבל הייתי מסכנה מאד. ואם לחזור רגע לזה שהוא היה נורמלי, אני חושבת שהאפשרות לנורמליות קסמה לי אז מאד. אם כי, אני לא יודעת איך חשבתי שהנורמליות תתגשם. ואני תוהה, לאו דווקא לגבי קשר עם בן או בת זוג – אולי דווקא במקומות הלא נורמליים אפשר לִשְׁלוֹו (אין באמת מילה כזאת, נכון?), אולי דווקא במפגש מורכב יכולה להיות פשטות של חזרה הביתה.

לענייננו, בשבת, כשפגשתי את האקס שלי, היה לי יום שיער טוב. מה טוב. היה לי יום שיער מצוין. שמחתי מאד, כי כבר כשיצאנו הוא הקריח קלות, ואני, מתוקף היותי אשה, הסבירות שאקריח נמוכה יותר (אם כי קיימת אף היא). בשנים שחלפו מאז שיצאנו הוא הספיק להתחתן וללדת ילד, ולכתוב תזה, ומי יודע, אולי כשפגשתי אותו הוא חזר מחופשה עם אשתו והילד בצימר. הוא ממשיך להיות מוצלח ונורמלי להפליא, מלבד הקרחת, והיה ברור שיום השיער המצוין הוא אחד מנקודות היתרון היחידות שלי בסיטואציה. אז אמרתי שלום והלכתי, ושמחתי שיש לי יום שיער טוב. מה טוב. מצוין.

דבר תורה היתולי לפרשת מצורע, או: שיער – לא המחזמר

החלטתי לכתוב כמה מלים על השיער שלי.

בניגוד לדעה הרווחת, השיער שלי לא מתארך עכשיו לראשונה אחרי גלח, כי אם לשנייה. כבר היתה לי תקופה עם שיער קצוץ. שאלו אותי אז: למה עשית גלח? ועניתי להם: כי רציתי להרגיש את הרעש הזה שעושים הקוצים של הגלח כשמעבירים עליהם יד. ובאמת ישבתי שעות ארוכות והעברתי יד על הקוצים של הגלח שלי והיה לי כיף, בסך הכל. אחי גילח אותי והוא לא הסכים לעשות את זה שוב, כי הוא התחרט על זה שהוא נתן יד לקיצור שיער באורך חצי מטר (נראה לי). בכלל, כולם היו ממש דרמטיים ורק אני ידעתי כל הזמן הזה שהשיער יתארך מחדש ויגדל. כולם גם חשבו שזה צעד מרדני, אז הסכמתי איתם ואמרתי לעצמי שכנראה בתת מודע שלי רציתי תמיד למרוד והנה זה פרץ. אחר כך מרדתי באמת והפסקתי להסכים עם האמירה הזו. מה שבאמת היה מוזר זה אנשים שאמרו לי שחבל שעשיתי גלח, כי הם מתגעגעים לצמה הארוכה שלי, כשרב הזמן הלכתי עם קוקו.

כן מרד, לא מרד, כן היתממות, לא היתממות, הגלח הזה נתפס כקוריוז בעיני כולם כמעט, ולכן היה ברור שאני אאריך את השיער שלי בחזרה. הארכתי הארכתי ,הארכתי והארכתי. עברתי תקופות קשות. כשהשיער קצר יותר מסוכן ללכת לישון איתו כשהוא רטוב, כי אז קמים כמו – רציתי להגיד קיפוד אבל זה פשוט לא נכון, כי אין בשיער רטוב שהתייבש תוך כדי שינה את הסימטריה הבי-ליטרלית שיש לקיפודים – קמים עם שיער מאד לא מסודר שמזדקר לכל עבר. בסוף השיער שלי עבר את הכתפיים וחזרתי לקלוע אותו בצמה מדי פעם. הלכתי עם קוקו רב הזמן. עכשיו, מה הקטע? כשיש שיער קצר, מתקלחים וזהו, השיער מוכן. כשהוא מתארך, אם את לא עשר הבנות ברדיוס הקרוב אליך שהשיער שלהן מתייבש לו יפה מאליו, צריך לייבש את השיער במייבש שיער, או באוויר אבל אז לישון עליו כדי להוריד את הנפח שלו, וצריך לסרק אותו, וצריך למרוח עליו דברים ולטפח אותו עד אין קץ. ולי, לי יש גבולות טיפוח והם הגיעו, בזמנו, עד לשלב שבו אני צריכה לעשות פן כדי שהשיער שלי יתאים במשהו למודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו. אז אמרתי: היי, אני כבר יודעת איך אני נראית עם שיער קצר, אולי אני אסתפר? ואז אמרתי: לא, אני לא יכולה להסתפר עכשיו, די, עברתי את הגיל, אני כבר לא לובשת שרוול לבן מתחת לחצאית שלי וזה לא הגיוני. ואז אמרתי: אוי, אולי בכל זאת? וככה התלבטתי עם עצמי.

אדהכי והכי, השתמשתי הרבה בתסרוקת הרווקות המיואשות. המינוח הזה מתפשט אט-אט בזכות חברתי הטובה מ' שמשתמשת בו לתיאור כל מני בנות, אבל ברוך ה', כל הרווקות המיואשות שמסרקות את שיערן בתסרוקת הרווקות המיואשות מתחתנות ולכן התפשטות המונח נעצרת, באין מושאים שיתאימו לתיאור שהוא מתאר. בכל אופן, תסרוקת הרווקות המיואשות. מה מקורה, אתם שואלים. ובכן, בערך מסוף כיתה י"ב הבת הדתייה יודעת שהיא הולכת להתחתן. בחתונה צריך שיער ארוך (למה? האם זה עוד סעיף במודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו?). בגלל שהבת הדתייה נמצאת בהמתנה מסוף כיתה י"ב עד לחתונה שלה בעיתה ובזמנה, היא לא יכולה להסתפר כל הזמן הזה. היא מאריכה עוד ועוד את השיער שלה. בד בבד עם ההארכה, היא מבינה שהיא לא יכולה יותר ללכת עם קוקו, כי היא עברה את הגיל, והיא לא יודעת לעשות צמה לעצמה או שצמות לא באופנה או משהו. אז מה היא עושה? תסרוקת פאנקית (בפ"א רפויה) ומגניבה. היא לוקחת קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת גם אותה לקרקפת בסיכה (בסוף התהליך היא לוקחת קבוצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה, כי היא כבר מיואשת מכמות קווצות השיער שהיא צריכה להדק לקרקפת בסיכה. אחת הסברות גורסת שהיאוש מזמן הרכבת התסרוקת הוא שהעניק לתסרוקת את שמה. כמובן, זו טעות. הרווקה מיואשת כי החתן שלה לא הגיע, ואל תתנו לאף יאוש רגעי וחולף או להתכווצות שרירים בידיים להטעות אתכם). בסוף היא מעמידה על הראש שלה קונסטרוקט מפואר של קווצות שיער שאמורות להבדיל אותה מהבת הדתייה הדוסית הרגילה, שפשוט הולכת עם קוקו. וכמו כל הדברים המייחדים, התסרוקת הזו הפכה ממיוחדג'ת לתת מגזר בפני עצמה.

בשבועות לפני כשנתיים הייתי חולה והקאתי. ובגלל אורך השיער שלי הייתי צריכה לאסוף אותו לפני ההקאות, כדי להבטיח שלא אקיא עליו, אלא רק לידו. ואז החלטתי: אני לא אקיא על השיער שלי. אני אגזור אותו. קצת יותר משבוע אחר כך הלכתי להסתפר. אחר כך הלכתי לאירוסין של חברים שלי והארנק שלי נגנב. חשבתי שאולי שכחתי אותו בעבודה – עבדתי אז בחנות במרכז העיר, וגרתי קרוב לשם – והלכתי הלוך ושוב מן החנות לדירה שלי בחושך. בכל פעם שראיתי את הצל שלי קלטתי מה עשיתי ואיך אין לי שיער. רציתי לבכות, אבל אני לא בטוחה אם בגלל הארנק שנגנב או בגלל שהייתי שבורת לב או בגלל השיער.

ואז נשארתי עם שיער קצר במשך שנה. כשהייתי עם שיער קצר, ילדים קטנים נעצו בי מבטים. אבל שוב, אני לא בטוחה אם זה בגלל שבלבלתי את מעט המושגים שיש לילדים קטנים על מגדר או בגלל שילדים קטנים תמיד בוהים. אני מניחה את זה כאן, פשוט כי חשוב לי להגיד את זה, אבל זה לא באמת קשור במובהק למשהו שהיה קודם. הייתי עם גלח, ניסיתי לספר את עצמי במספריים, הלכתי לספר שהשאיר לי ציצה אופנתית. אחרי כל פעם שהסתפרתי, הסתכלתי במראה והזדעזעתי. נראיתי כמו בחור צעיר ונאה. אמנם נאה, אבל בחור. למרות זאת חזרתי להסתפר שוב ושוב. ואז הפסקתי ועכשיו אני נראית פחות או יותר כמו ריצ'אד לואיס מרובין הוד גברים בגטקעס. רק יפה יותר. וכמובן נשית יותר בסנטימטר אחד כל חודש. זה פתר את כל הבעיות שהיו לי בתפיסה העצמית שלי.

זהו, זה מה שיש לי להגיד על השיער שלי, באופן כללי. אה, והוא מלבין. אז זה מטריד אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שזו לא מחלה. וגם לשאר העולם: שיער לבן זו לא מחלה. בדרך כלל. אלא אם אתה מצורע. אבל מקובל לומר שאין צרעת מקראית. אז כנראה שמי שיש לו שיער לבן הוא לא מצורע. בקיצור, הצטרפו אלי לטרנד המטורף של אי צביעת השיער. אפשרו לעצמכם לקבל את עצמכם כפי שאתם בנקודה שולית אחת. וזהו. כל השאר, עבודה בלתי פוסקת ורגשות אשמה. כל הזמן כל הזמן.