כמה הערות על קליפ (אזהרת צניעות לדוסים)

הו, מה שהצעירים עושים בימינו: שומעים מוזיקה צעירה, כמו למשל השיר Blurred Lines. אני כבר מזמן לא צעירה, וכמובן שלא הכרתי את הקליפ המקורי, גם לא את השיר המקורי. הפרודיה על המקור עלתה בדף הפייסבוק שלי. הלכתי לצפות בפרודיה על שיר שלא הכרתי, היה הגיוני שאצפה קודם במקור. התחלתי לראות את הקליפ ומיד עלו מולי שדיים, ולא רק זוג אחד, כפי שניתן היה לצפות, אלא שלושה. שלוש נשים התהלכו בקליפ הזה עירומות כמעט לחלוטין, וגנבו לגברים את ההצגה (קיימת גם גירסה צנועה, בה הנשים לובשות פלסטיק שקוף ולבן). חבל, הגברים לבושים יפה בקליפ הזה. הקליפ הוא אילוסטרציה לשיר המתאר את מחשבותיו של גבר שהחברה שלו עזבה אותו. הוא קורא לה לשוב אליו. את בעצם ילדה רעה, הוא אומר לה. רק אני אוכל לתת לך מה שאת רוצה. מספיק עם המסרים הדו-משמעיים שלך. כמיטב המסורת, בשיר מופיעים כמה וכמה דימויים למין אנאלי, אוראלי וואגינלי, ובהתאם, כנראה מכיוון שנשים לא לבושות לא מבהירות את המסר, יש בקליפ סמלים פאליים רבים.
נעבור לפרודיה. את הפרודיה צלמו סטודנטים מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אוקלנד, ובה נשים לבושות וגברים כמעט עירומים. הפעם הדימויים שעל-סף-חדירה מכוונים לגברים, והמילים מבהירות שאין דבר כזה מסרים דו-משמעיים. כשאשה אומרת משהו, היא מתכוונת לדבר אחד בלבד. כל העניין העלה בי תחושת אי נוחות, ולכן ניסיתי לכתוב רשומה מונומנטלית ולהעלות אותה הנה. לצערי, אני לא מסוגלת עדיין לכתוב רשימות מונומנטליות, מה גם שאני לא בטוחה שיש בכך צורך. לכן אעיר כאן כמה הערות.
1. גברים לבושים, נשים עירומות: הסיבה שחזרתי לכתוב על הקליפ כחודשיים אחרי שגיליתי אותו (וכחצי שנה אחרי שהופץ) נעוצה במוסף גלריה של הארץ מ- 11.10.2013. המוסף הוקדש בחלקו הגדול לעלילותיה של מיילי סיירוס, מי שהיתה כוכבת ילדים וכיום עסוקה בשינוי התדמית התמימה שעשויה לדבוק בכוכבת ילדים. היא הסתפרה, בתספורת משוגעת, היא צבעה את השיער שלה בצבעים משוגעים, היא מצטלמת עם הלשון בחוץ, היא מצטלמת עם הבגדים מחוץ לחדר – כן, היא משאירה את הבגדים מחוץ לחדר בבואה להצטלם. הרושם שעלה מהכתבות בהארץ היה, שרב העולם לא קונה את ההצגה הזו וחושב: הו, הנה מיילי, שוב מנסה להראות לנו שהיא חיה על הקצה, ורק מיעוטו, מיעוט שמורכב מחלקים של בנות העשרה מרחבי העולם נדהם באמת מהמהפך. האם האפשרות להצטלם עירומה הוא התקדמות במאבק הפמיניסטי או שמא שיתוף פעולה עם הממסד הגברי? התשובה לא היתה חד משמעית. מה שכן היה חד משמעי הוא, שמקובל מאד לראות גברים לבושים ולצדם נשים עירומות. יתכן גם, שרובין ת'יק, אחד משלושת המבצעים של "Blurred Lines", רגיל למצב הזה לגמרי. אולי בגלל זה הוא הצטלם ליד מיילי סיירוס הכמעט עירומה לבוש בחליפה (כמו בקליפ), והזכיר לי שאני רוצה לדבר עליו. ובכן, הנה: לצד אי הנוחות שהקליפ העלה בי, שמחתי מאד לגלות משהו שאין דרך לכתוב אותו בלי שהוא ישמע נורא. אז הנה. באיחור אופנתי של עשרות שנים גיליתי, שנשים יכולות ללכת לעבודתן, שמתבצעת בעירום, להרוויח בה לא מעט כסף, ואחר כך לחזור לדירה הנורמלית לחלוטין שלהן ולנהל חיים נורמליים לחלוטין, בלי שרמת המוסריות שלהן תהיה חשודה בעיני שאר החברה ואפילו יכתבו עליהן ב"הארץ". איכשהו, זה שאני יכולה לגגל שם של דוגמנית פלונית ולמצוא עשרות תמונות עירום שלה, ואותה דוגמנית היא אישה מכובדת והעבודה שלה רצינית וחייבת במס, משמח אותי מאד. הייתי כמובן מעדיפה שהגוף שלה לא יהיה דרוש לכל פרסומת – ממעדני חלב דרך מכוניות וכלה במערכות ישיבה – אבל אם הוא כבר שם, שלא תיחשב מופקרת.
2. אם הופכים גבר, מקבלים רבג, ולא אשה: הסטודנטים למשפטים ניסו ליצור תמונת מראה של הקליפ המקורי, עם נשים לבושות וגברים כמעט עירומים. הם לא הצליחו. כמובן, קיימים תירוצי התקציב והיופי: הם סטודנטים ולא דוגמנים. הסיבה האמיתית לכשלונם היא, שהמיניות הנשית היא לא הפך המיניות הגברית. קיימים שני הבטים בולטים בדימוי המיניות הנשית, והם הפסיביות והפתיינות. כאשר גברים מאמצים את הדברים האלה הם לא הופכים לנשים, הם משדרים הומו-ארוטיות. גבר לא מסתובב עירום מסביב לעמוד. לעירום גברי יש מובנים אחרים מאשר לעירום נשי, וגם מופעים אחרים. גבר כמעט לעולם לא יהיה אובייקט מיני. אשה כמעט תמיד תהיה אובייקט מיני. זה נכון כמובן לקליפים, לסרטים, לפרסומות, לשירים, אבל גם למצבים יומיומיים כמו שהייה ברחוב ונסיעה באוטובוס, ולכמות הבשר שלגיטימי לחשוף כשלבושים.
3. כסף תחת עין: עם הכישלון של הסטודנטים, הבנתי עוד משהו, שקשור להלכות נזיקין דווקא. כשלמדנו בבא קמא, כל האנשים שלמדתי איתם טענו בגנות הפסוקים. איך יכול להיות, הם שאלו, שהתורה אמרה עין תחת עין? ובכן, זה פשוט שמה שאמור לקרות זה עין תחת עין, ניסיתי להסביר להם. אם ראובן הוציא לשמעון את העין, מגיע לראובן ששמעון יוציא לו את העין. שיסבול גם. זה מה ששמעון חושב, אם הוא כועס מאד. הרגשתי מתוסכלת מכיוון שההסברים שלי לא נשאו פרי, וזכרתי בעיקר את חוסר היכולת של האנשים לתפוס את היתכנות הכעס. זכרתי פחות את המשך התפתחות המחשבות: שמעון יושב בבית, עינו חבושה, וגם ראובן כך. שמעון שואל את עצמו איך הוא ישתקם, ופתאום הוא מבין, שלמרות שראובן קיבל מה שמגיע לו, זה לא עוזר לו בכלל. "לו רק הייתי יכול", חושב שמעון בעצב, "לתעל את כל מה שאני מרגיש וחושב על הפציעה הזו לאפיקים שיעזרו לי עם ההתמודדות. כסף, למשל". ואז א-להים שמע את סבלו של שמעון ואת נאקתו של ראובן ונתן לנו את חז"ל שנתנו לנו דיני נזיקין. הנמשל הוא, שלא נראה לי ששנים של השפלה ודיכוי של נשים, שבכלל לא ברור לי שאינם קשורים למוסריות העולם ולמשהו שהיה חסר בהתפתחות שלו, יבואו על תיקונן בהשפלה ודיכוי של גברים. די לי – לדעתי די לכל העולם – בהפיכת נשים לאובייקט. בואו לא נהפוך גם את הגברים לאובייקט רק כדי לתקן את המצב. נפסיק לחפצן נשים, מבלי לחפצן גברים בדרך.
4. כשאת אומרת לא: חלק מהקצף שיצא על רובין ת'יק וחבריו היה סביב המסר הבעייתי של השיר, לפיו נשים אינן מובנות. הן מדברות במילים דו משמעיות, בשורות מטושטשות (Blurred Lines). כשלעצמי, מתוך קריאת המילים של Blurred Lines, אני יכולה להמליץ לבחור לעבור הלאה. נראה שחברה שלו עזבה אותו לתמיד, כנראה משום שחפצן אותה יותר מדי. אבל זו לא הפעם הראשונה שקמה שערורייה סביב מסר כזה. בזמנו קמה שערורייה דומה סביב השיר "כשאת אומרת לא" של דן אלמגור:
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
אם ה"לא" הוא "לא", ובאמת אולי הוא רק "אולי",
אך "לא כעת", או שהלא הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או" אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן,
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
אני אגלה לכם סוד, לפעמים נשים אומרות לא ומתכוונות לכן. אבל חכו רגע, לפעמים גם גברים. וגם חתולים. ולפעמים אנשים ונשים אומרים כן, אבל מתכוונים לא. אתם יודעים למה? כי לפעמים החיים מאלצים לענות תשובות שלא רוצים לענות. רוצים משהו מאד, אבל אם נבקש אותו כל מה שבנינו לעצמנו יתערער. או שלא רוצים את המשהו, אבל חייבים לעשות אותו בכל מקרה. ואני אגלה לכם עוד סוד: פמיניסטים יודעים על הסוד שסיפרתי לכם קודם. למה בכל זאת הם מתעצבנים? כי השיר לא הוביל לזה שלא לקחו נשים ברצינות כשהן אמרו "לא!" או "עד כאן", אלא להפך. לא לקחו נשים ברצינות כשהן אמרו "לא! די! תפסיק! אני לא רוצה!", ובאווירה הזו צמח השיר. אבל אי אפשר לכעוס על אווירה, נכון? על זמרים אפשר. אני לא מרחמת על רובין ת'יק או על כל גבר אחר שבחר להצטלם לבוש-כי-זה-מה-שמכבד-גבר, ליד אשה כמעט-עירומה-כי-ככה-מקובל-שאשה-תצטלם, אפילו שהם חוטפים בגלל אווירה כללית והלך מחשבה שלא הם יצרו. שיחשבו קצת! אבל כן הייתי רוצה שהאווירה תשתנה, וכן הייתי רוצה שיהיה אפשר לקדם דברים בעולם הבידור בלי נשים עירומות בכל מקום. למשל, שוב: הייתי רוצה שתי'ק יחשוב פעמיים לפני שהוא מצלם קליפ כזה. אבל הנה הוא, עומד מאחורי הכתף שלי וקורא וצוחק, וכשהוא מסיים הוא אומר לי: הצחקת אותי, וממשיך לצחקק.
בשורות טובות, ישועות ונחמות.

אני פגשתי את פיצ'י

אני פגשתי את פיצ'י. זה היה בערב שירה לכבוד יום ירושלים שארגנו משוררי משיב הרוח. אליעז כהן הנחה את הערב. כל משורר קרא שיר-ירושלים של משורר אחר ואחר כך שיר משל עצמו. עכברושים, להקת ג'ז, נגנה קטעים מאולתרים בין השירים. ישבנו בצריף בן צבי. אבל השנה זה היה על רחוב קק"ל, ישבנו על המדרכה ושתי אחיות שרו ונגנו ולבשו חצאיות מאד קצרות, לכן א' הסיט את המבט שלו.  כמה ימים אחר כך, כששאלתי אותו מה הוא חושב על שירת נשים, הוא שאל למה אני שואלת, והתחיל את התשובה שלו ב"ראית מה אני עושה". אבל לפני שש שנים וכמעט חצי, לא הייתי עם א', אלא עם ר'. היא הזמינה אותי והלכתי, למרות שחשדתי קצת – עד היום אני לא לגמרי בטוחה מה זה אומר, לאהוב שירה.

יהורם בן מאיר

פיצ'י

הרבה משוררים אמרו אז, שברור שהם רוצים לקרוא שיר של יהודה עמיחי, אבל זו לא חכמה. אחר כך הם קראו שיר של משורר אחר, שהוא לא יהודה עמיחי, ואז את השיר של עצמם. אני לא זוכרת אם היה משורר אחד שקרא יהודה עמיחי, מרב שכולם אמרו שזו לא חכמה. ואולי היה יותר מאחד.

משוררת אחת נכנסה באיחור מרשים. היא התיישבה על כסא, נרדמה והתחילה לנחור נחירות חזקות. אף אחד לא העיר אותה, היא פשוט לוותה את הערב בנחירות הרקע שלה. ר' ואני הסתכלנו אחת על השנייה והתקשינו שלא לצחוק. שתינו מועדות להתפרצויות צחוק במקומות לא מתאימים. אני לא בטוחה אם ידעתי אז, שהתרופה הבטוחה להתקף צחוק היא התבוננות ממושכת בציפורניים. משורר אחר כתב שיר על דלילה שמענטזת, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ומה איכפת לו. שתענטז, אם בא לה. למה הוא צריך לכתוב שיר על זה? היתה משוררת שקראה מכתב מופלא של ארדון על ירושלים. ניגשתי אליה בסוף הערב וביקשתי ממנה שתשלח לי את הקטע. הוא שמור איתי עד היום. היא נראתה כפי שמשוררות נוהגות להיראות: מתולתלות ולובשות בגדים רחבים, שמעליהם מושלכים ברישול צעיפים רחבים. אליעז כהן בחר לקרוא שיר של דוד המלך, והוא הקריא פרקי תהילים (קכ"ב?). להקת הג'ז, עכברושים (הם התעקשו שלא יוסיפו ה"א הידיעה לשמם) אלתרה קטעים עלי קונטרבס. והיה פיצ'י.

פיצ'י נראה לי גבוה ומרשים. היתה לו רעמת שיער לבנה והוא לבש בגדי חאקי. זה מה שאני זוכרת, ועכשיו אני כותבת וזה נשמע לי דמיוני, כי למה שאדם בגילו ילבש מכנסיים וחולצה מחאקי? ולמה שאדם בגילו ילבש מכנסיים קצרים? אבל זה מה שאני זוכרת, ואני כותבת על דברים שאני זוכרת מאותו ערב, לא על דברים שאני לא זוכרת. קם פיצ'י ודיבר על נעוריו. אני לא זוכרת אם התעלם מזקנתו, או צחק ממנה. רק שקם ודיבר על נעוריו ועל נערה שאהב. הוא סיפר לנו סיפורים לפני שהתחיל לקרוא את השיר. הוא דמה לנביא בעיני. נטיתי לו חיבה. אולי הוא אפילו נשמע כמו מחנך אגדי כזה, דמות מסרט. מחנך כריזמטי שמגיע לכיתה (אמרתי פעם למישהו שהדמויות הנערצות עלי הן הטובים שבין מורי. הוא לא הבין מה אני רוצה, כנראה משום שלא היה לו מורה טוב). אחר כך התפרסמו עליו כתבות ואני הייתי קוראת אותן וחושבת, שזה כיף לקרוא דברים טובים על מישהו שמכירים, למרות שאני לא באמת מכירה את פיצ'י. רק שמעתי אותו מדבר קצת וקורא שירים.

השנה, כשהלכתי עם א', לא היו אנשים בגילו של פיצ'י בין המשוררים וזה חסר לי. המשוררים היו מודעים לעצמם יותר מכפי שהיית מקווה שאדם יהיה. הם ספרו סיפורים ארוכים על עצמם וקראו שירי ירושלים קצרים משל אחרים ומשל עצמם. הם היו במרכז יותר מכפי ששירתם היתה. אולי גם פיצ'י שם את עצמו במרכז יותר מאת שירתו, באותו הערב. אבל משהו בזקנתו – בזקנה שלו ספציפית, ולא בזקנה כתופעה – אפשר לו להתייחס לעצמו ולערב בהומור. אולי זה מה שמבדיל בינו לבין המשוררים הצעירים שראיתי.

אני פגשתי את פיצ'י, ואוכל לספר על זה לאנשים אחרים. ראיתי אדם זקוף ומרשים. ועכשיו אני הולכת לראות מה כתבו על קובץ השירים שלו בעיתון, כי זה כיף לקרוא על מישהו שמכירים.

שני שירים מפורטוגזית

(לי', שסכה ברוח הקודש, שהכל סכין ביופיה והיא בת עשרים לחטא, כל יום והיום במיוחד)

אני מביאה כאן את התרגום לשני שירים מפורטוגזית. מקור השירים הוא ברזיל. אולי גודל הארץ אפשר את השוני ביניהם, אולי הזמנים שהשתנו מאז כתיבת הראשון אפשרו את השני, אולי אנשים הם שונים ואולי לא צריך לחפש סיבה לכל דבר. אני מתנצלת על התרגום המילולי למדי, אבל נראה לי שהוא כמו מחווה לפינה ההיתולית ב"הארץ", שהיה מופיע בה שיר בעברית שתורגם מהתרגום שלו לאנגלית.

הנערה מאיפנמה –  מילים: ויניציוס דה מוראס. לחן: אנטוניו קארלוס ז'ובים

הסתכלו במראה היפה הזה
מלא בחן
זו היא, הנערה שבאה ועוברת
בנענוע מתוק בדרך לים

גופה זהוב מהשמש של איפנמה
הנענוע הוא יותר משיר
הוא מראה יפה יותר
מכל מה שראיתי עובר כאן

אה, מדוע אני לבד כל-כך?
אה, מדוע קיימת כזו עצבות?
היופי הזה שקיים,
היופי שאינו רק שלי,
שעובר כאן לבדו.

אה, אם רק היתה יודעת,
שכאשר היא עוברת
העולם מחייך, נמלא בחן
ונעשה יפה יותר בגלל האהבה

השיר הזה נכתב בהשראת נערה יפה שהיתה עוברת כל יום באותו מסלול בדרך מביתה לקיוסק או לפאב כדי לקנות לאמא שלה סיגריות. הגברים שישבו שם היו מקדמים את פניה ביללות, כמו זאבים. דה מוראס השכיל להוציא מהסיטואציה הזו שיר נוגה מעט, וז'ובים הלחין כך שהתוגה מודגשת. אין מקום לטעות: הכותב מעריץ את היופי של הבחורה היפה שעוברת לידו. אבל ההערצה הזו הופכת להערצה של כל היפה בעולם ויחד איתה מגיעה הרפיה: זה לא רק שלי (ולא יהיה שלי?). אני מתמלא באהבה ליופי, והעולם נעשה יפה יותר.

איי, אם אתפוס אותך – שרון אציולי ואנטוניו דיגס

אוי, אוי
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

מותק, מותק
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

במסיבה במוצאי-שבת
כולם התחילו לרקוד
הילדה הכי יפה במקום עברה לידי
אזרתי אומץ, הלכתי ואמרתי לה

אוי, אוי
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

מותק, מותק
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

מקורות ההשראה לשיר "איי סאו טי פגו" או "נוסה-נוסה" לא ידועים לי, אבל הימים האלה הם שלהי-ימי-תהילתו. כבר כמה חודשים שהוא בתודעה, מקפיץ את ההמונים. מה אגיד עליו? המנגינה נחמדה ומקפיצה. כיף לשיר אותו, גם בגלל הפורטוגזית שזורמת על הלשון. אבל התוכן? אני לא מצליחה להפוך אותו לחיובי במיוחד. ניסיתי לתרגם בצורה הגיונית, אבל ה"מותק" הזה צריך להיות בעצם "טעימה". אין הרבה מקום לטעות באשר למה ש"הוא" יעשה "לה" כשיתפוס אותה.   ההחפצה קיימת בשני השירים, אבל איכשהו בראשון היא נעלה יותר.

הידד, החפצה נעלה. בואו נישאר עם החפצות נעלות ולא עם החפצות נחותות.

עד כאן שני שירים מפורטוגזית והקדמה לדברים שאני רוצה לכתוב על יופי פעם, אם יצא לי.

לפיכך נברא האדם יחידי

אני מקפידה להתעדכן בנעשה בפורומים באתר כיפה. למה דווקא שם? כי זה קליל, מספק את מידת האסקפיזם הדרושה לי , יש הרבה נושאים ואני יכולה להניח שתהיה איזו זווית משותפת בהשקפת העולם.

זוכרים ששרית וינו אלעד וחני פירסטנברג שרו יחד? מתוך אתר מקו

אחד הפורומים הפעילים באתר הוא פורום "לא כלה דרכנו", שמיועד למחפשים את בן זוגם ולרוצים לייעץ להם עצות (סותרות). השבוע היה שם שירשור מאת בחור צעיר, שמרגיש שהוא מיוחד. הוא תהה איך מסבירים לשדכנים שאתה מיוחד. אהבתי את השירשור הזה בגלל התעוזה להכריז בפני העולם "אני מיוחד!". ההכרזה הזו שונה לחלוטין מידיעת הלב. גם לשמוע את אמא אומרת את זה, זה לא אותו דבר.

אז זה השירשור. הוא קצת ארוך. תודיעו לי אם הבנתם מה ההבדל בין הטענות של הבחור כפי שהן בפיו לטענות שלו כפי שהן משתקפות מהודעות שאר הכותבים. וגם, אם אתם חושבים שיש שם כמה בנות שממש רוצות לצאת איתו עכשיו אבל הן מתביישות.