דודי

כשהיינו מדברים, דודי הבין, היה משלים משפטים ולפעמים היה מושך לי אותם מהלשון ואומר אותם בלי שהתחלתי אפילו. בבית הייתי פושטת את בגדי המטונפים מבחוץ, ולובשת חדשים, נקיים, במקומם. דודי היה עומד בצד השני של הדלת, מחכה לי, מתופף קלות על הדלת. שעות היינו מסתובבים ברחובות, מגיעים אל תוך החומות, נעלים מחליקות על המרצפות המלוטשות, משייפות אותן עוד. אחרי גשם היינו נופלים בסיבובים, כי אין חיכוך בין הסוליה למדרכה. היינו גם משחקים. פעם שיחקנו בקוביות ופעם אחרת בארבע נעליים. ניצחתי רב הפעמים. היו משחקים אחרים. הלכנו יותר מששיחקנו. לפעמים היינו מתחילים משחק ומפסיקים באמצע, כי העדפנו לדלג ולהמשיך את הדילוגים בהליכה. לא רק בעיר טיילנו. יצאנו מחוצה לה אל המעיין, לשבת בנקבה הקרה והחשוכה. שם דודי היה אומר את כל המשפטים שלי בלי שהתחלתי אפילו לחשוב אותם. ניסיתי לא לחשוב אותם ולהגיד אותם מיד, לפני שיספיק, אבל אז לא הצלחתי לדבר בכלל.

פעם אחת ישבתי בנקבה יחד עם דודי. נכנסנו בשירה כשעה לפני השקיעה ודיברנו עד שדודי משך את כל המשפטים שלי אליו ולא היה לי יותר מה לומר. כשיצאנו כבר החשיך ודודי נעלם.

שכובה על הגב, יד אחת מונחת על המצח והיד השניה מטיילת על הקיר, ניסיתי לא להיזכר בדודי ולא הצלחתי. שמעתי אותו מדבר והלב שלי החסיר פעימה. כמה פעמים זינקתי בעקבות הקול שלו לדלת, מוכנה לפשוט פיג'מה ולצאת אחריו לעיר העתיקה, לשבת במנהרות ולשיר. אבל כשהגעתי, לא עמד איש מאחורי הדלת. שאלתי אנשים שהכירו אותו שאלות אגביות, שאלתי אם הוא מזכיר אותי, אבל הם לא ראו אותו כבר חודשים ובכלל היו בטוחים שעבר דירה. במיטה שלי עשיתי לעצמי פיזיותרפיה לכאב, הכרחתי את עצמי לנשום למרות שהריאות הרחבות מאוויר העיקו על הלב והכליות שלי. זה לא ריפא את הכאב, שלא חלף, רק עבר למקום אחר. למשל, יומיים אחר-כך הייתי בטוחה שכואב לי במקום איזו יד חסרה, יד כזו שצומחת מהעורף, או סביב הכתפיים, כמו צעיף. הלכתי בעיר העתיקה לבד, חיפשתי אחריו אחרי הגשם ולא החלקתי באף סיבוב, משום שנאחזתי במעקה. בשניים אף אחד מאיתנו לא יכול היה לאחוז במעקות.

דודי היה נגלה אלי בחלומות והיה כועס עלי. לא הבנתי למה הוא כועס עלי בחלום, כי כשהיה לידי בגופו לא צעק עלי אף פעם, רק חייך וצחק. לא זכרתי את החלומות אחרי שהייתי קמה, אבל לא הצלחתי להבין מדוע אני מתעוררת בהרגשה רעה. כעבור זמן, בדרך כלל על  כוס הקפה השניה, כבר נזכרתי בכל מה שאמר, וכל העלבונות שהטיח בי בלילה היו נחרטים בי. חשבתי שאולי אני צועקת מתוך שינה, מרב רע, אבל ידעתי שלא, משום שקמתי בשיניים חשוקות, לפעמים בלשון נשוכה. אחרי שהתחיל להתגלות אלי בחלומות הלכתי באותם שבילים שדרכנו יחד ופיזרתי עליהם קוביות כמו סימני דרך. רציתי לפזר פירורים מתוקים עד אלי, שיאסוף אותם אחד-אחד בלשונו ויגיע אלי שיכור מדבש ולא ילך שוב. אבל איך ישמרו פירורים מתוקים? הרוח תזרה אותם והגשם ימוסס אותם. לכן פיזרתי את הקוביות שהיינו משחקים בהן. בניתי קוביה גדולה והצבתי מול פתח ביתו. דודי לא בא לאסוף את הקוביות ולא ראה את הקוביה הגדולה שבניתי. השכנים שלו לא שמעו עליו ולא היו בטוחים שדודי גר בבניין אי פעם. "אני מתגעגעת אליו", אמרתי להם, הם הנהנו כמבינים אבל ידעתי שהם צוחקים לי.

לילה אחד לפני שנגלה אלי בחלום נשמע התיפוף המוכר על הדלת. דודי דופק עליה, שאפתח. הסתכלתי דרך העינית ולא ראיתי דבר, אבל ידעתי שזה הוא, שמעתי אותו קורא לי. נצמדתי לדלת והרגשתי אותה רועדת מתחת לנקישות. החזקתי את המפתח בתוך המנעול, מוכנה לסובב. " תפתחי לי", דודי שר לי. "תפתחי לי, קר לי ורטוב לי בלילה, בגשם". הוא עוד לא נכנס פנימה, תמיד עמד מבחוץ וחיכה לי שאבוא אליו. חשבתי שהוא חזר אלי. חשבתי שאתפקע מרב שמחה. חשבתי שאני לא יודעת איך נחזור ונמשיך, כי אף פעם לא ניסינו. הוא המשיך לשיר כדי שאפתח את הדלת. הדלת החלה להירטב מדמעות. בכיתי בנשימות עמוקות, שואפת ברעד ונושפת בקושי. חשבתי שאני אומרת לו שלום. חשבתי שאני לא יודעת איך אפסיק להתגעגע אליו. חזרתי למיטה ונשכבתי עליה, רועדת, יד אחת מכסה את העיניים והיד השניה מטיילת על הקיר. דודי משך אליו את מה שחשבתי. כשפתחתי את הדלת הוא לא היה שם.

משהו לפסח:4

הפעם על שיר השירים.

אני רוצה ללכת עם האלגוריה ולשאול איזה מודל של חיים מול האלוהות שה"ש מציג, ולשאול גם איך האלוהות עומדת מולנו לפי האלגוריה. ובכן, האלוהות ואנחנו נקיים ממום לפי שיר השירים (הרעיה רק מהללת את הדוד, והוא, מצדו, אומר לה "כולך יפה רעייתי ומום אין בך"). זה מצב נדיר. אבל גם הפגישה שלהם נדירה: חשבתי אתמול על "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי": היא שוכבת במיטתה ועורגת לדודה. אין חיפוש אקטיבי, רק השתוקקות הנפש, וממילא, איך יתכן מפגש? כשנשמעת הדפיקה בדלת הרעיה מתמהמהת, הדוד חומק וזהו. הם נפגשו, אין ספק בכך (באתי לגני וגו'), אבל זה לא המצב הרווח.

אנחנו רואים את האלוהות שלמה, וכך גם האלוהות אותנו, אבל אין בינינו מפגש תכוף.

הפיוט הבא אינו מתאר מפגש תכוף, אבל יש בו ראיה של המומים – אולי ראיית המומים של עצמנו – והיא מאפשרת מפגש מלא פליאה (מצדנו) עם יי.

(הפיוט ארוך מעט, והאתר עושה לי שרירים ולא מרשה לי להקליד אותו איך שאני רוצה, רק איך שהוא רוצה. לכן אסכם ואומר, שעניינו להציג את ה' כנורא ונשגב, כמי שאימתו על אדירים וכבירים וגיבורים, ולמרות זאת הוא מתאווה לשבחים והילולים מאיתנו, בני האדם, שהם, איך לומר, לא משהו. ושמעתי פעם, שמי שאוהב, אוהב גם את החלקים הלא משהו, לא רק את החלקים הטובים.)

אשר אימתך באראלי אומן — מחבר לא ידוע, מתוך "הזמנה לפיוט"

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ

בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא

מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים

בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם

מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר

בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז

מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ

בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף

מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

לפגישות מורכבות ושמחות עם החיים ולפסח שמח וכשר.