תהיל לכל גיל: מזמור א

אשרי-האיש אשר לא הלך בעצת רשעים
ובדרך חטאים לא עמד
ובמושב לצים לא ישב
כי אם בתורת ה' חפצו
ובתורתו יהגה יומם ולילה
והיה כעץ שתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא-יבול
וכל אשר יעשה יצליח
לא-כן הרשעים כי אם-כמץ אשר תדפנו רוח
על כן לא-יקמו רשעים במשפט
וחטאים בעדת צדיקים
כי-יודע ה' דרך צדיקים
ודרך רשעים תאבד

מזמור א הוא, באופן מפתיע, המזמור הפותח את ספר תהלים. לקורא ומעיין בספר לא ברור לפעמים את מי הוא מהלל ומשבח: האם את אלהים או את המשורר. אני לא אומרת את זה לגנאי, חלילה. ברור למשורר שכל תהילתו באה לו משום שבטח באלהים. פה נכנס מזמור א לתמונה, עם התיאור שלו של שני הטיפוסים הנדונים בספר: הצדיק והרשע.
הצדיק הוא מי שהוגה בתורה, והוא דומה לעץ השתול על גדת נחל, שהמים זמינים לו והוא מלבלב תמיד. הרשע מתואר על דרך השלילה. ראשית, לא כן הרשעים. עכשיו צריך למצוא את הדימוי המתאים להם. הכי רחוק מעץ זה מוץ נידף ברוח, וזה הרשע. עכשיו צריך להמשיך הלאה. אם הוא לא הוגה בתורה יומם ולילה, מה הוא עושה? נשאיר את זה לדמיון כפי שעשה בעל המזמור.
ההשלכות שלהיותם של הצדיק והרשע כאלה הן שהרשעים מורשעים במשפט. המשפט הוא כנראה סיכום התהליך ובו באמת קיים הבטחון. אבל תוך כדי, בדרך, נשמע תלונות על המצב הקשה ועל רדיפות הרשעים ומדוע דרכם צלחה.
היכן נעצר תיאור הצדיק? יתכן שהצדיק הוא מי שהוגה בתורה יומם ולילה, אבל יתכן גם שהצדיק הוא מי שחי כעץ שתול על פלגי מים (אני תמיד מבינה את זה כמו חיים בשלוות זן גדולה), ושהרשע הוא מי שחי כמוץ נידף ברוח. לחיות את החיים כצדיק, בביטחון. מצד אחד נראה לי לדחות את האפשרות הזאת בגלל ההתקוממות בפרקים אחרים על תחושת רדיפה וקשיים, שמרמזת על כך שיש ציפייה לחיים נעימים כשכר ולא כאורח חיים לתרגול. מצד שני, אולי הבטחון של העץ השתול על פלגי מים מאפשר לבוא בטענות. מצד שלישי, אולי אבדן תחושת הנטיעה מזמן את תחושת הרדיפה ואת הקושי.
הדמות של הצדיק ההוגה בתורה מתפתחת לקראת סוף התנ"ך. דניאל, נחמיה ועזרא היו דוסים מן הסוג המוכר לנו היום, עם תפילות וככה. חז"ל הם אלה שיעזרו לנו לתאר כך גם את האבות וגם את דוד המלך. בעוד בדניאל, עזרא ונחמיה לומדים את ההתפתחות הזו בדרך אגב, ספר תהלים הוא ספר של תפילה שפרקים נרחבים ממנו מוקדשים לתיאור לימוד התורה כמעשה דתי של התקרבות לאלהים. זה לא משהו שנעשה פתאום וגורר התחזקות דתית, אלא ממש לשמה. ומי שעושה כך הוא, כאמור, צדיק.
אז זה ספר תהלים בקצרה, ואת זה אפשר לפתח על גבי מאה וחמישים פרקים. יש כאן כמה תמונות שאני צריכה להכיר יותר תנ"ך כדי לפתח אותן. בלי נדר.
כאן המקום להזכיר שלהקת עלמא שרה את המזמור. אני לא מחבבת את השירים המתומללים שלהם, הניגונים יותר מוצלחים. אבל קחו קישור.
ויש גם של שבע.

תהיל לכל גיל: מזמור קל"א

 

שיר המעלות לדוד
ה' לא גבה לבי
ולא רמו עיני
ולא הלכתי בגדלת ובנפלאות ממני
אם לא שויתי ודוממתי נפשי
כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי
יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם

קשרים תרבותיים: מדובר בלהיט סעודה שלישית במוסדות חינוך של הציבור הדתי, נכון ללפני עשור ואולי גם היום.

מה יש בפנינו: בפסוק א' הרצאת זכויות – לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. בפסוק ג', מסקנה ובקשה – יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם. אך מהו פסוק ב'?

באיזו סעודה שלישית אחת, לפני כחצי יובל, התלונן בפני מישהו על חוסר הבהירות של הפסוק, וכמו בשיר על גיורא, הבן של השכן, אני אמרתי שכן. ואז הוא שאל אותי את שאלת השאלות: נו באמת, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי? מה זה אומר? לא עניתי לו, כי תשובות שנונות או חכמות מגיעות אלי בדרך כלל רק אחרי כמה ימים.

ובכן, בפסח דהשתא השכבתי את עצמי לישון*, ולא הייתי רגועה. אז אמרתי לעצמי די, יהיה בסדר, ונרדמתי כעבור זמן קצר. וזה משהו שאמהות עושות. הראש והלב שלי לטפו את הראש והלב שלי ואמרו להם שיהיה בסדר כמו שאמא שלי היתה עושה, וכמובן שהיתה שם צביטה כזו, שנמצאת שם מאז שהגעתי לגיל שבו נשיקה מאמא הפסיקה לפתור את כל בעיותי. החילוף החצוי בין התפקיד של המבוגר לתפקיד של הילד צבט לי ככה. כגמול עלי אמו, שמרגיש בטוח בשמיעת פעילות הלב שלה, כגמול עלי נפשי: הנפש שלי מתרפקת עלי, מרגישה אותי ונרגעת.

התקווה והאפשרות לייחל אל ה' קשורים לזה שלא יגבה הלב ולא ירומו העיניים. בלי התהלכות בגדולות, ועם היכולת להיות מספיק יציבים כדי לאפשר לנפש להשתוות ולידום עליך כמו ילד שמשתווה בדממה בחיק אמו.

מבולבלים? גם אנחנו.

 

_________________________________

*פרימה

אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לָשִׁיר שִׁיר-עֶרֶשׂ לְעַצְמוֹ?
אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהַאֲמִין שֶׁהוּא לְבַד?
אָדָם נִפְרָם מִיַּלְדוּתוֹ כְּמוֹ חוּט מִתּוֹךְ מַרְבָד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

אָדָם נוֹסֵעַ בְּנַפְשׁוֹ לְוִילְנָה אוֹ מַדְרִיד,
צָפוֹנָה מֵהַזְּמַן וּמַעֲרָבָה מֵעַצְמוֹ,
אָדָם בּוֹנֶה גוֹנְדוֹלוֹת וּמַפְלִיג מִוְּרִיד לִוְרִיד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

בְּפוּךְ לָבָן הוּא מִתְכַּסֶּה, וְחָשׁ כֵּיצַד הָיְתָה
אִמּוֹ עַכְשָׁו כּוֹרַעַת וְחוֹפָה אֶת הַמִּטָּה,
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר הַעֶרֶשׂ וְשׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמוֹ,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

(דורי מנור, מתוך: בריטון)

תהיל לכל גיל: מזמורים מ"ב-מ"ג

מזמורים מ"ב-מ"ג

למנצח משכיל לבני-קרח
כאיל תערג על-אפיקי-מים,
כן נפשי תערג אליך א-להים
צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי,
מתי אבוא ואראה פני א-להים.
היתה-לי דמעתי לחם יומם ולילה,
באמר אלי כל-היום איה א-להיך.
אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי,
כי אעבר בסך אדדם עד-בית א-להים,
בקול-רנה ותודה המון חוגג.
מה-תשתוחחי נפשי ותהמי עלי,
הוחלי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פניו.
~*~
א-להי , עלי נפשי תשתוחח,
על-כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, מהר מצער
תהום-אל-תהום קורא לקול צנוריך,
כל-משבריך וגליך עלי עברו.
יומם יצוה יי חסדו ובלילה שירה עמי,
תפלה לא-ל חיי.
אומרה לא-ל סלעי למה שכחתני,
למה-קדר אלך בלחץ אויב.
ברצח בעצמותי חרפוני צוררי,
באמרם אלי כל-היום איה א-להיך.
מה תשתוחחי נפשי ומה-תהמי עלי,
הוחילי לא-להים כי עוד אודנו ישועת פני וא-להי.
~*~
שפטני א-להים וריבה ריבי מגוי לא-חסיד,
מאיש-מרמה ועולה תפלטני.
כי אתה א-להי מעוזי למה זנחתני,
למה-קדר אתהלך בלחץ אויב.
שלח אורך ואמתך המה ינחוני,
יביאוני אל הר-קדשך ואל-משכנותיך.
ואבואה אל-מזבח א-להים,
אל-א-ל שמחת גילי,
ואודך בכנור א-להים א-להי.
מה-תשתוחחי נפשי ומה-תהמי עלי,
הוחילי לא-להים כי-עוד אודנו ישועת פני וא-להי.

הפעם מדובר בשני מזמורי תהלים, שהם מחזור של שלושה מזמורים. ששת הפסוקים הראשונים של מזמור מ"ב, ששת הפסוקים האחרונים שלו ומזמור מ"ג. ביקורת הנוסח מתעכבת על 'כי עוד אודנו ישועות פניו/ א-להי, עלי נפשי תשתוחח' לעומת 'הוחילי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פני(ו)/ שפטני א-להים וריבה ריבי'. ההנחה היא שהפסוק הזה, שחוזר כמעט מלה במלה שלוש פעמים בשני המזמורים, משובש בשני המופעים האחרונים שלו. כפי שציינתי כבר, אני לא אתעכב על ביקורת הנוסח, בין היתר מכיוון שזו לא הדיסציפלינה שלי. פשוט אתייחס לשני המזמורים האלה כאל מחזור של שלושה מזמורים. נכון, אפשר לטעון שכל מה שאני אגיד כאן חסר בסיס לאור העובדה שאני לא מתייחסת לטקסט מבורר. אבל בעיני יש חשיבות לכך שהטקסט התקדש כפי שהוא, ולא בנוסח המבורר ביותר. זה מה שיש ועם זה ננצח.

קשרים תרבותיים: 'כאייל תערוג', להיט ניינטיז היסטרי בשני לחנים (לפחות!), שהיינו שרים בסעודה שלישית בבני עקיבא. אחר כך התקדמנו ל'י-ה אכסוף', להיט היסטרי בחסידות קרלין. 'יה אכסוף' הוא דוגמה מצויינת לכתיבה מלאת הבעה שלא נסתה להתחשב במשקל ובחריזה. התוצאה היא שהוא בלתי ניתן להלחנה, ושאף אחד לא מצליח לשבץ את הפסוק 'כאיל תערג על-אפיקי-מים/ כן נפשי תערג אליך א-להים' בתוך הפיוט בלי לרצוח את הלחן או את המלים. הצירוף 'אלה אזכרה' מפסוק ה' פותח פיוט על עשרת הרוגי מלכות, שאשכנזים, כמו אשכנזים, אומרים ביום הכפורים במקום בימים שראוי להתאבל בהם, וספרדים, ברנשים מתוקנים שכמותם, אומרים בתשעה באב. אני לא גזענית, חס ושלום. 'מה-תשתוחחי נפשי ותהמי עלי/ הוחלי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פניו' הולחן גם הוא. זכיתי לביצוע חי וספונטני שלו לפני כעשר שנים. רבי שלמה אלקבץ שבץ מהפסוק הזה בפיוט האולטימטיבי, שעוקף כנראה גם את דרור יקרא – לכה דודי. הבית בו מופיע השיבוץ – לא תבושי – זוכה ללחנים מיוחדים משל עצמו.

מה יש בפנינו: השיר הראשון פותח בתמונה של איל עורג על אפיקי מים, שהוא דימוי לערגת נפשו (ושוב, לא אשתמש במונח דובר כל עוד אני יכולה להמנע) אל א-להים. השורש ער"ג מופיע בתנ"ך רק במזמור הזה. יתכן שבמקור שמש לתיאור קולות של אילים צמאים על אפיקי מים, ורק בהמשך הפך למלה נרדפת להשתוקקות וכיסופים (ב-ג). הוא רוצה לראות פני א-להים, ומסביב אנשים מקניטים אותו ושואלים אותו איפה א-להיו (ד). הוא זוכר אותם – את הערגה וההקנטות? רק את הערגונות? רק את ההקנטות? – בהיותו בבית א-להים (ה). בפסוק האחרון  פניה לנפש שלא תשתוחח ולא תהמה, אולי הוא אומר לה שלא תבכה. הוא גם אומר לה לקוות לא-להים, 'כי עוד אודנו ישועות פניו', ואולי זו תקווה לעמוד מול א-להים ולחזות בו (ו).
מה יש בפנינו (2): השיר השני פותח בהיזכרות בא-להים מארץ ירדן, בנראה רחוק מבית א-להים (ז). הפעם הזכרון לא מזדכר על אפיקי מים. הוא מזדכר על תהומות וצינורות, חבויים, מוסתרים עמוק, וגלים סוערים (ח). אנחנו לא יודעים מה קורה ביום, אבל בלילה הוא מתפלל לא-להים (ט). תוכן התפילה: למה שכחת אותי, צוררי מקניטים אותי (י-יא). פסוק הסיום הזכור לטוב מהשיר הראשון (יב).
מה יש בפנינו (3): תפילה. אנא הצילני מאיש עוולה (א), למה זנחתני (ב), הנחה אותי אליך (ג), שם אודך (ד), פסוק הסיום הזכור לטוב (ה).

על המחזור: אני רוצה להשתמש בחזרתיות כדי להבין את הכיוון שהשירים הולכים אליו. נתחיל במשותף לכל השלושה, פסוק הסיום, שחוזר על עצמו כמעט מלה במלה:
מה-תשתוחחי נפשי ותהמי עלי,
הוחלי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פניו.
תמיד הבנתי את זה כפניה אל עצמו, שלא יתעצב, שלא יתגעגע יתר על המדה (קיים געגוע כזה?), כי הוא יודה (מלשון תודה? מלשון וידוי? האם שניהם מגיעים מאותו מקום ומכוונים לאותו מקום?) לה' בפניו, יהיה מפגש, ואם יש מפגש לא יהיה געגוע ולא עצב. יש סיום אופטימי לשלושת השירים, אבל מדוע השיר הראשון צריך סיום אופטימי, אם הוא מתאר את ההליכה אל בית א-להים, משאת הנפש שלו? ובכן, אפשרות אחת היא שמדובר באדם לאקאניאני. טיפוסים לאקאניאנים משתדלים לחיות את החיים שלהם במצב איווי תמידי, ומיד כשהם מקבלים את הדבר שהתאוו לו הם מרגישים חזק-חזק את נקודת החסר. אז הוא הגיע אל א-להים ומיד התגעגע אליו, כי מה אפשר לעשות, הוא לאקאניאני, אללה ירחמו. מכיוון שזו תנועה נפשית שאני לא מזדהה איתה ומשתדלת שלא היא תכוון אותי – אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת הזו כדי להמליץ לכם שגם אתם לא תזדהו איתה ולא תבקשו ממנה הדרכה בחיים – אני לא אקרא ככה את המחזור, מה גם, שאם נמשיך עם הקריאה הזו יהיה לנו שיר יוצא דופן באופטימיות שלו על רקע שאר המחזור, ואני מעדיפה לקרוא את כולם באותה צורה. לכן אני מעדיפה לפרש את פסוק ה' בתור מבט מלא בתקוה ובתפילה. אני מתפלל להגיע לבית א-להים בקול רינה ותודה המון חוגג. ובגלל הייסורים שאני חווה עכשיו, אני יכול לפנות לעצמי ולהגיד: הלאה הבכי, קדימה התקוה. מה תשתוחחי נפשי, הוחילי לא-להים. מהשירים עולה בדידות גדולה, והפסוק הזה של ההמון החוגג שמגיע פתאום קצת חריג, אם הוא מתאר מציאות. אבל הוא לא במציאות, הוא בעתיד, בתקוה. הבדידות בגלל הסתר הפנים של ה', או הריחוק, והבדידות בגלל העדר האדם מהדהדות זו את זו.
באופן זה יש הדרגה במזמורים. בהתחלה רק מצטטים את הצוררים שאמרו 'איה א-להיך', אחר כך קוראים להם בשמם, והשיר השלישי הוא, במוצהר, תפילה לתשועה מהם. החיבור בין השירים מתבסס גם על הצלע הזו, 'איה א-להיך' שמקשרת בין השיר הראשון לשני, וה'למה שכחתני/ זנחתני' ו'לחץ אויב' שמקשרים בין השיר השני לשלישי. חוץ מזה יש דברים שנמשכים יום וליל: דמעה, חסד, שיר.
וזה יסייע לראות את המחזוריות טוב יותר:

תמונה

דרוש לסוכות: אצל הספרדים ובני עדות המזרח המזמורים האלה נקראים בחג הסוכות לפני התפילה. מה הקשר בין המזמור הזה לסוכות? אולי נסכו מן-המים-שזורמים-בו על המזבח בסוכות, ואולי מרדפי האויבים אחריו משווים לשיר ארעיות ותלישות, וזה מתאים לארעיות הסוכה. גם המים ארעיים, חולפים. הם חולפים בזרימה שלהם באפיקיהם אבל גם בתת קרקעיות שלהם, שפורצת, מתאדה, מתגשמת ונספגת. גם אם השיר מתאר מצב של קבע, גם אם הוא נרדף כל חייו בידי אויביו, התקוה היא שזה לא יהיה מצב קבע, שא-להים ישפוט לטובתו. הרדיפות מחזקות עוד את התלישות בשיר, וגם המשיכה שלו למקום אחר, שהרי הוא רוצה להיות שם.
סוכות הוא חג הארעיות, בת הדודה הנחמדה יותר של התלישות: אתה יודע שהיא תלך, שזה זמני.
יש חג שלם שמוקדש לזמני, לנדודים במדבר, לבתים שיפורקו, לנסים שפסקו, או לפחות פשטו צורה ולבשו צורה חדשה, שמסוה אותם.
בחג של ארעיות קוראים מזמורים שהלך הרוח בהם משקף את הצד בארעיות שכולל הסתכלות מן המקום בו אני נמצא אל עבר האופק, ואת הרצון להיות שם. אולי זו הסיבה שקוראים על מלחמת גוג ומגוג בהפטרה: קוראים על ה'שם' האולטימטיבי: אחרית הימים.

איחול לסיום: שנזכה לערוג מבלי להיות לאקאניאנים, אמן כן יהי רצון.

שרון מת

השנה בברוריה היתה בסימן ההתנתקות ובסימן ההתפרעויות האלימות בעמונה. אריאל שרון נדם איפשהו בין לבין. אני זוכרת שזה היה יום חמישי, היום היחידי שלא היה בו סדר גמרא בבוקר חוץ מיום ראשון, והיינו מנצלות אותו לשינה עד שעה מאוחרת יותר, להשלמת פערים בסדרי בקיאות ולחבורות בשיעורי אירובי בהדרכת עידית. הבנות האמריקאיות היו צריכות להתייצב בבית המדרש כמו בכל יום, לסדר, שיכין אותן לשיעור באיזו בבא (אותנו הפגישו עם מסכת שבת). 

אני לא זוכרת למה הייתי ערה בבוקר הזה, את רב הלימוד שלי עשיתי בלילות, אבל הייתי ערה, ומסביב היו הרבה קולות שבקשו ללכת להוריד את כולן מהחדרים שיבואו מהר לבית המדרש. הבנות האמריקאיות היו כבר מכונסות בו לאמירת תהלים לרפואתו של אריאל שרון. הבנות הישראליות, אנחנו, לא הספקנו. חצי שעה מאוחר יותר ירדו בנות, מחו קרומי שינה ונכנסו לכיתה בה חכתה כבר אלישבע – איפה היה הרב אהד? הוא היה שם? – ורצתה לדעת למה. למה לא איכפת לנו מאריאל שרון ולא באנו להגיד תהלים.

הייתי מנותקת מאד מכל הספור הזה. אחרי ההתנתקות תהיתי איך יכול להיות שאנשים לא מעלים חיילים על טרמפים, אבל תהיתי גם איך החיילים הלכו לפנות יישובים, וגם איך אפשר בכלל להגיד למפקד שלך לא על פקודה שאינה לא חוקית בעליל. כשקברניטי ההתנתקות התחילו ליפול כמו דומינו, מי בכתבי אישום ומי בשפעת מצויה, לא חשבתי שזה בגלל ההתנתקות, כי לא כך אני מפרשת את העולם. אני זוכרת שהסתכלתי על הכל מבחוץ, ואמרתי, איך זה יכול להיות שאף אחד לא מתכנן מה יהיה הצעד הבא. פינינו את גוש קטיף, האם מישהו עצר לחשוב מה יהיו ההשלכות? ומתי יתגלו שמותיהם של קבלני הטרקטורים שהרוויחו הון מכל הסיפור הזה ונדע מי דחף לחורבן היישובים? חוץ מזה, אצלנו בבית לא היו סנטימנטים כלפי מנהיגי האומה ונבחריה. בגין ובן גוריון מוזכרים פה בחיבה, אבל אמא מרמתיים ושם לא חבבו את משפחת שיינרמן, ורבין אמר דברים בלתי נסלחים, ונתניהו התקפל, ואולמרט ביריון, ואוי לנו שאלה המנהיגים שלנו, לאן נלך מכאן. אז כאמור, הייתי בבית המדרש כשקראנו תהלים כי מאיזו סיבה מסתורית הייתי ערה, אבל לא הצלחתי לגייס את החמלה והרעד הראויים למעמד.

אני זוכרת איפה ישבנו כשאלישבע שאלה אותנו למה לא איכפת לנו, ובנות שכן היו בבית המדרש אמרו שנכון, הוא עשה דברים רעים, אבל לא צריך לשפוט אותו לפי המעשים שלו. זהר פתחה ספר תהלים ואמרה שהיא קוראת על רשעים שירקבו, ולא ברור לה איך פסוקים כאלה אמורים להביא לרפואתו של אריאל שרון. הוא הרשע שצריך להירקב. ואז שוב חזר איזה רצף של בנות שבקשו להפריד בין האדם למעשים. בגלל הניתוק שלי שמתי לב לחוסר ההיגיון בדברים שלהן ואמרתי, מה זאת אומרת להפריד בין האדם למעשים? כמה אנסים יש בכלא שהלב שלהם קרס? כמה גנבים? כמה רוצחים? כולם נזקקים לטיפול רפואי דחוף ולרחמי שמים, ואנחנו לא קוראות עליהם תהלים וכן מחברות אותם ואת מעשיהם. אולי אתן מתכוונות, הצעתי, שלמרות המעשים הנוראים של שרון הוא ראש הממשלה שלנו ותפקידו מקנה לו איזה מעמד מיוחד, שבגינו יש להתפלל עליו למרות פשעיו הרבים.

נדמה לי שאלישבע התחרטה על כך שנתנה לי לדבר, והיא אספה את הדברים ואמרה שנראה לה שהפכנו אדישים יותר.

עכשיו שרון מת. הוא היה מצביא דגול, ואדם דורסני מעט. יום אחד הפנה את הדורסנות שלו כלפי מקומות שמחנה הימין האמין בהם, והמחנה לא סלח לו על הבגידה הזו. כנראה היתה בו גם חמלה, והיה לו חוש הומור. הוא היה גם סקסיסט. פעם שאלו אותו מה הוא חושב על דבריה של קונדוליסה רייס, והוא אמר שלא הקשיב כי הסתכל על הרגליים היפות שלה. הוא ומאיר הר ציון היו גיבורים של ממש, ומעלליהם איפשרו מרווח נשימה אחרי ההסתננויות, אך כנראה גם פגעו אנושות באוכלוסיה אזרחית. נראה שהוא היה דמות מורכבת. בעזרת ה' אוסיף עוד כמה דברים על עניין דמויות מורכבות השבוע, לכבוד פרשת יתרו. בינתיים, שינוח בשלום על משכבו, מה אני יודעת.

תהיל לכל גיל: מזמור קמג

מילות פתיחה מרגשות: בעת היוולדו היה הבלוג הזה כלי עזר ללימוד משנה בבקיאות. קראו לו ששת, על שם ששה סדרי משנה. לדעתי זה חמוד פלוס. אבל זה החזיק מעמד יומיים וחצי, ואז נשברתי. בגלל זה אני נרתעת מאד מלהכריז על פתיחת המדור החדש תהיל לכל גיל, אבל אין ברירה. מדור חדש נפתח, קוראים לו תהיל לכל גיל ובו אני אנסה לכתוב משהו על מזמורי תהלים. מה שאכתוב יהיה לא-שלם כי אי אפשר להקיף את הכל ממילא, אבל זה הרי לא תירוץ לעבודה חלקית, אז אני חושבת שכך וכך ימים להתבשל לפני הכתיבה מספיקים בפורום הזה, ומבטיחה שאם היומרות שלי יקפצו מעל לפופיק אקדיש עוד זמן לפילולוגיה, לנוסח וכולי. יש לי פינה חמה בלב לכל אלה, אבל העניין הוא שרציתי לכתוב כי משהו דגדג לי והתחלתי לשיר פסוק מולחן מתהלים, ואז משהו דגדג לי והלכתי לבדוק את כל המזמור. ומה שלפניכם זה מה שיצא. אני חושבת שיהיה ברור מה מעניין אותי ממה שיכתב כאן. הלוואי שהמדור יתפוס.

מזמור לדוד
ה' שמע תפלתי האזינה אל-תחנוני
באמנתך ענני בצדקתך.
ואל-תבוא במשפט את-עבדך
כי לא-יצדק לפניך כל-חי.
כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חיתי
הושבני במחשכים כמתי עולם.
ותתעטף עלי רוחי
בתוכי ישתומם לבי.
זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל-פעלך
במעשה ידיך אשוחח.
פרשתי ידי אליך
נפשי כארץ-עיפה לך סלה.
מהר ענני ה' כלתה רוחי
אל תסתר פניך ממני ונמשלתי עם-ירדי בור.
השמיעני בבקר חסדך כי-בך בטחתי
הודיעני דרך-זו אלך כי-אליך נשאתי נפשי.
הצילני מאיבי ה'
אליך כסתי.
למדני לעשות רצונך כי-אתה -לוהי
רוחך טובה תנחני בארץ מישור.
למען-שמך ה' תחיני
בצדקתך תוציא מצרה נפשי.
ובחסדך תצמית איבי
והאבדת כל-צררי נפשי כי אני עבדך.

כדי לכתוב עימדתי את המזמור, ואז קראתי אותו וזה היה כמו לקרוא שירה. מצחיק להגיד את זה, נכון? כל תהיל הוא שיר. אבל יש כאלה שהשיריות שלהם מעט יותר זרה לנו. והמזמור הזה אישי מאד.

מה יש פה: בקשה שה' ישמע תפילה, ולא יתחשבן עם המדבר איתו (א-ב). התפילה מגיעה בעקבות הרדיפות של האויבים, שמחלישות אותו (ג-ד). בזמן הרדיפות הוא (אני לא רוצה לכתוב הדובר, זה מבחיל בעיני, עמכם הסליחה) עוצר לרגע לשוחח, להזכר, לא בעצמו אלא במעשה ידי א-להים (ה). למה? לא יודעת. המחשבה היא הכנה לתפילה. התפילה (ו-יב) מורכבת מבקשה שה' יענה(ז-ח), וזו חזרה על הבקשה מה', שישמע את התפילה, שקראנו בתחילת המזמור. אחר כך בקשה להצלה מהאויבים (ט), בקשה מה' שילמד אותו לעשות רצונו (י), בקשה שיוציא אותו מצרה (יא) ושוב בקשה להצלה מהאויבים (יב).

על החזרות לשמיעת התפילה: יש לנו כאן מיז-א-נבים (Mise en abyme = הצבה לתוך האינסוף) אינטראקטיבי. כשאני קוראת תהלים קמג בתור תפילה, אני אומרת לא-להים, אני מבקשת ממך שתקשיב לי כשאני מתפללת, כמו שהוא בקש ממך כשהוא התפלל שתקשיב לו כשהוא מתפלל. אני משתתפת בתעלול הזה של הצבת תפילה בתוך התפילה.

על הקריצות לתרבות: ודאי זיהיתם את 'כי לא יצדק לפניך כל חי' ששרים מדי פעם בשבתות, כי הוא שובץ בפיוט של אבן עזרא 'צמאה לך נפשי'. 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עיפה לך סלה. מהר ענני כלתה רוחי' הוא כמעט פסוק וחצי, סיני תור הלחין אותו והחשק שהתחשק בי לשיר את השיר הזה בשבוע שעבר היה הטריגר לכתוב קצת על המזמור.

על הקריצות לתנ"ך: המחצית השניה של פסוק ג' מופיעה כמעט מילה במילה בספר איכה (ג, ו; פרק ג' בנוי מכפולות של שלושה פסוקים על סדר הא"ב. אצטט את כל שלושת הבי"תים, כלומר גם את פסוקים ד ו-ה):

בלה בשרי ועורי שבר עצמותי
בנה עלי ויקף ראש ותלאה
במחשכים הושיבני כמתי עולם

מי הרודף בפרק הזה? אני חושבת שאפשר להבין שלא רק בשר ודם. א-להים משתתף שם, ולו רק בגלל דחיית התפילות. הפרקים האלה מדברים בדימויים שלהם, אבל שונים בתכלית השוני: איכה מלאה בזעווה, והתהיל פה הוא שיר תחנונים, אבל כזה שיש בו תקווה. חוץ מזה, באיכה מופיע גם הפסוק

'לאמתם יאמרו איה דגן ויין
בהתעטפם כחלל ברחבת עיר
בהשתפך נפשם אל חיק אמתם' (ב, יב)

שמצטרף לתקבולת שבפסוק ד' ועוזר לנו להבין שלהתעטף זה להיחלש.

על התקווה: תקווה קיימת כשיש דיאלוג. לכן כל כך חשוב לו שה' ישמע אותו, וגם יענה לו. כי ככה דיאלוג מתנהל.

על הציורים: במזמור הזה אין ציורים מובהקים. זה לא 'מזמור לדוד ה' רעי לא אחסר' עם כרי דשא ואחו פורח וגיא צלמוות וכבשים רועות. זה מזמור על תפילה, והתפילה נמצאת בתוך תפילה, כבר אמרתי. הציור שלו מופשט למדי.

ובכל זאת, על הציורים – על הארץ: [א] האויב דכא לארץ חיתו. דך הוא נמוך, שפל. האויב הנמיך אותו לארץ, ואפשר לראות את הסצנה הזו, כי ראינו המון מרדפים בסרטי פעולה והשוטר משכיב את הפושע לכביש ומצמיד את הראש שלו לאספלט. [ב] נפשו כארץ עיפה, ואנחנו רואים אולי מדבר עם פצלי יובש באדמה. אעיר כאן, שלמרבה האירוניה, הפצלים האלה מתאפשרים רק אחרי גשם. אבל גשם במדבר לא מחלחל. האדמה נאטמת והוא זורם לו בנחלי אכזב במורדות אגני ניקוז אל הים. [ג] יש כאן גם ארץ מישור, החביבה מאד על שלל כותבים תנ"כיים, במיוחד על ישעיה. ארץ מישור היא המצב המתוקן. היא מישורית ונוחה אז היה לנו מישהו שאכל אדמה והוא מסתכל עליה ורואה כמה היא מאובקת ובמחשבותיו הוא אומר לעצמו שהוא שם, מאובק כמוה ועייף, ואחר כך חולם על ארץ סלולה.

ובכל זאת, על הציורים (2) – על הכיסוי: [א] לשורש עט"פ שתי משמעויות, האחת משמעה כיסוי, הסתרה, והשניה משמעה חולשה. כשאומרים 'ותתעטף עלי רוחי/ בתוכי ישתומם לבי', זה די גאוני, כי ה'ותתעטף' מקביל ל'ישתומם' מבחינת החולשה, ול'בתוכי' מבחינת הכיסוי. כל תיאור הפנים הזה מתאים כמובן להלך הרוח המדיטטיבי שלו. [ב] אם ה' יכסה את עצמו, יסתר פניו ממנו, הוא ימשל ליורדי בור, אלה הקבורים בקבר, הנסתרים מעין כל. [ג] ומה זה ה'אליך כסתי'? אני לא בטוחה. אולי אפשר להגיד שזה משהו על הצורך להיטמע בתוך א-להים, אבל זה לא כל כך מתאים, כי המזמור נוקט בשיטה די שוויונית. אין פה אפילו בקשה להסתופף בצלו או לבקר בהיכלו. אז אולי מרוכך. לא להיטמע, אלא להתחבא, ברוח הכיסוי הנושבת במזמור.

איחולים לסיכום (אני אומרת על עצמי, תרצו, תצטרפו): האיחולים הקטנים העולים לי מהמזמור הזה הם שה' ישמיד את האויבים שלי, בין אם בדם אש ותמרות עשן ובין אם בדרך שלמה יותר, בה אני מבינה שאף אחד לא אויב אותי ומגיעה להרמוניה מופלאה עם העולם; שה' יקשיב לתפילות שלי; שה' יגלה לי את פניו ולא יסתיר אותן ממני; שיהיו לי מדיטציות טובות. האיחול הגדול מהמזמור הזה, להיות בדיאלוג. מי יתנני אוזן קשבת ופה עונה, אמן.