האחיין שלי מגלה מעילים

יש שני סוגים של אנשים בעולם: אנשים שמתפשטים ואנשים שלא. אני מאלה שמתפשטים, וזה אומר, שכשאני מגיעה לחדר אני מורידה את הצעיף שלי ושמה אותו בפינה אחת, ואת המעיל בפינה שניה, וקרוב לודאי שאני חולצת מגפיים ומניחה אותם בפינה שלישית, ואז אני מתיישבת על הספה ומכרבלת את הרגליים שלי אלי. בקיץ זו הופעה הרבה יותר קצרה: אני חולצת סנדלים וממשיכה לעמוד, כדי שאף אחד לא ישים לב לזה שכפות הרגליים שלי ממש שחורות.
אנשים שלא מתפשטים לא עושים את כל זה, מה שאומר שהם לא מקלפים מעליהם שכבות בגדים וגם לא מפזרים בגדים ברחבי חדרים (אני צריכה הרבה שליטה עצמית כדי לרכז את הטקסטיל שלי לערימה אחת).
~*~
אתמול היינו אצל האחיין שלי. גיסתי היא אשה לא מתפשטת. היא לא חולצת נעליים במקומות זרים, ותמיד קר לה, אז היא לא מורידה מעיל וצעיף. היא גם נשמעת להלכות צניעות יותר ממני, אולי זה קשור. בכל אופן, מאז שהתחיל לתקשר ברמה זו או אחרת, האחיין שלי מביע התרשמות מכל מני נעליים שלי שנזרקות מסביבו בהזדמנויות שונות ומבקש לנעול אותן. אתמול היתה עליית מדרגה, כשהוא שם עין על המעיל האדום שלי (בהחלט לא נעליים) ולבש אותו וגם ידע לבקש שאקפל לו את השרוול, כדי שיוכל להמשיך להחזיק בטלפון של אמא שלי ולא להחזיר לה את המכשיר לעולם. עד עכשיו לא החלטתי מה מצא חן בעיני יותר: ההתעקשות שלו לעטות מלבושים שגדולים עליו בכל כך הרבה מידות, התמרונים העדינים שלו עם אמרת המעיל שמא ימעד, או ההבנה הפשוטה שהגיע הזמן להחזיר לדודה שלו את המעיל והצעיף ולהתחיל לבכות כי סבא נוסע.
בקיצור, רציתי לשים פה את התמונה הזו

image

וזה המלל שמתלווה אליה.

ימים בלי קטר: משהו כללי

חדי העין מבין הקוראים ודאי שמו לב לכך שנפסלתי אתמול בספירת העומר. ובכן, לא נורא. אתמול קרה דבר חשוב מאד. האחיין שלי שוב עשה אמבטיה. משתמע ממה שכתבתי שזה אירוע נדיר, ולא היא. זה קורה בתדירות די גבוהה.

האחיין שלי הוא יצור קטן שלא מפסיק לזוז. הוא גם חברותי מאד, ואת זה הוא לא ירש מהצד שלנו. מעניין להסתכל עליו, כי כל הדברים שאני רואה אצל אנשים מסביבי קיימים אצלו בצורה גולמית. נניח, זה שאנשים חברותיים רבים עם החברים שלהם. זה שיש כל הזמן חיכוך, והם לא שוברים את הכלים. הם פשוט ממשיכים להם הלאה בחייהם, לפעמים הם מתנצלים ולפעמים הם לא, ואף אחד לא מתעלף מזה. ונניח, הם לא תמיד מבינים אחד את השני במאה אחוז, אבל הם מצליחים לדלג מעל פערי ההבנה ולומר, בסדר, אני לא מבין, אבל יאללה גם כן תקשורת ודיוק. ולפעמים אני מסתכלת על זה בתור קטסטרופה, ולפעמים אני נזכרת בדיוק הממאיר ולאן הוא עשוי להוביל, הצורך הזה בהתכווננות, ואחר כך בשהיה בתוך המצב, ובא לי לבכות (אבל אני לא בוכה כי יש לי הסכם עם עצמי להפסיק להיות כזאת נקבה. אני קשוחה מאד, בעצם). ואז אני רואה את האחיין שלי עובר בין מצבים: מחייך אלי בכנות רבה, עם המון שיניים, ושניה אחר כך מחליט להרביץ לי בכנות רבה, בגבות מכווצות, והוא פונה לכולם באותה לבביות, על אף שאת אבא שלי הוא אוהב יותר. ואני רוצה קצת להיות כמוהו. ובכל אופן, אני רוצה לאפשר לעצמי את האמבטיות שלו.

האמבטיות של האחיין שלי הן מופע מרהיב של קואורדינציה. הן מתנהלות כך: מישהו אומר שצריך לעשות אמבטיה, ואז אני מתנדבת לעשות את המלאכה הזו. לפני שהאמבטיות מתחילות, צריך להפשיט את האחיין מבגדיו. ברוב המקרים מתברר, שלא לחינם קורה שהילד מתהלך בעולם הזה ומפיץ ריח של חיתול מלוכלך. אכן, החיתול שלו מלוכלך. ואני רוצה לומר כאן, במקום שמתאפשר לי, שחיתול נוטה להתלכלך בחומר שנוטה להימרח. ואת זה אנחנו לא מכניסים לאמבטיה, כי אז נקניקי הדרדס יתרחץ במים צואים, ומה הועילו חכמים בתקנתם? לכן יש שלב מקדמי, שכולל מן מקלחת קצרה, ובה, ובכן, אין דרך אחרת לומר את זה, מורידים שכבות של קקי מטוסיקו של התינוק, ולסירוגין שכבות של קקי מעל הידיים של מנקה הטוסיק (להלן: אני). וצריך הרבה אמונה כדי שאותן ידיים שקרצפו צואה מעל עור יצלחו שוב לפעולות עדינות, כמו גירוד בעיניים, או קליעת צמה בשיער. רק אחרי השלב הזה אני מניחה את דרדסי הנקניק (או נקניקי הדרדס) בגיגית מלאה במים ומגישה לו כלים, והוא מכניס מים מהגיגית לכלים ומעביר את המים מכלי לכלי. לפעמים הוא עוצר להקשיב לרעש שמים משמיעים כשהם נכנסים לבקבוק עם פיה צרה, ולפעמים הוא מתרכז בשפיכת מים מבקבוק לצלחת ומצלחת לבקבוק. אני רוחצת אותו ומסבנת אותו ורוחצת אותו, ואחר כך מתכווננת על הרצפה של חדר האמבטיה כך שאוכל לצפות בו ומחבבת במיוחד את הרגעים שבהם הפרצוף שלו עוטה הבעה מלאת ריכוז. ולפעמים האחיין שלי כל כך מרוצה אחרי העברת מים מהכא להתם, שהוא מחליט שמגיעה לי נשיקה, וזה נחמד מאד. אבל רוב הזמן אני מסתכלת עליו, ולפעמים מראה לו שכלי מסויים עושה כך ולא אחרת, ומשפריץ כך, ואפשר להעביר אליו מים ככה. בכל אופן, בשלב כלשהו מגיע הזמן לצאת ולהתלבש. ולפעמים, כשאין מגבת מוכנה מבעוד מועד, יוצא, שבדרך לחדר, אני מחזיקה בידיים שלי ועל הגוף שלי יצור קטן למדי ונקי מאד ורטוב מאד, שלפני כמה דקות היה מכוסה ב, הממ… קקי, והשתדלתי מאד להחזיק אותו רחוק ממני, שמא ידבק בי משהו. ולא רק אני עושה כך. גם אנשים אחרים, כך מתברר, לא ממהרים להדביק אליהם תינוקות מכוסים בקקי, אבל לא נרתעים מלהחזיק ולחבק תינוקות אחרי האמבטיה. והיכולת הזאת להתנקות מהטינופת ולחבק, זה היה שיעור שהאחיין שלי לימד אותי בסוכות, למעשה, כשהיה לנו שבוע של אמבטיות וריצות ושיגועים, ואני חושבת שבגלל הבנאליות של השיעור הזה חיכיתי עד עכשיו כדי לכתוב אותו. כי תראו, התלבטתי מאד, אבל נזכרתי, שיש סיבה לכך שדברים הופכים לבנאליים.