ימים בלי קטר: משהו כללי

חדי העין מבין הקוראים ודאי שמו לב לכך שנפסלתי אתמול בספירת העומר. ובכן, לא נורא. אתמול קרה דבר חשוב מאד. האחיין שלי שוב עשה אמבטיה. משתמע ממה שכתבתי שזה אירוע נדיר, ולא היא. זה קורה בתדירות די גבוהה.

האחיין שלי הוא יצור קטן שלא מפסיק לזוז. הוא גם חברותי מאד, ואת זה הוא לא ירש מהצד שלנו. מעניין להסתכל עליו, כי כל הדברים שאני רואה אצל אנשים מסביבי קיימים אצלו בצורה גולמית. נניח, זה שאנשים חברותיים רבים עם החברים שלהם. זה שיש כל הזמן חיכוך, והם לא שוברים את הכלים. הם פשוט ממשיכים להם הלאה בחייהם, לפעמים הם מתנצלים ולפעמים הם לא, ואף אחד לא מתעלף מזה. ונניח, הם לא תמיד מבינים אחד את השני במאה אחוז, אבל הם מצליחים לדלג מעל פערי ההבנה ולומר, בסדר, אני לא מבין, אבל יאללה גם כן תקשורת ודיוק. ולפעמים אני מסתכלת על זה בתור קטסטרופה, ולפעמים אני נזכרת בדיוק הממאיר ולאן הוא עשוי להוביל, הצורך הזה בהתכווננות, ואחר כך בשהיה בתוך המצב, ובא לי לבכות (אבל אני לא בוכה כי יש לי הסכם עם עצמי להפסיק להיות כזאת נקבה. אני קשוחה מאד, בעצם). ואז אני רואה את האחיין שלי עובר בין מצבים: מחייך אלי בכנות רבה, עם המון שיניים, ושניה אחר כך מחליט להרביץ לי בכנות רבה, בגבות מכווצות, והוא פונה לכולם באותה לבביות, על אף שאת אבא שלי הוא אוהב יותר. ואני רוצה קצת להיות כמוהו. ובכל אופן, אני רוצה לאפשר לעצמי את האמבטיות שלו.

האמבטיות של האחיין שלי הן מופע מרהיב של קואורדינציה. הן מתנהלות כך: מישהו אומר שצריך לעשות אמבטיה, ואז אני מתנדבת לעשות את המלאכה הזו. לפני שהאמבטיות מתחילות, צריך להפשיט את האחיין מבגדיו. ברוב המקרים מתברר, שלא לחינם קורה שהילד מתהלך בעולם הזה ומפיץ ריח של חיתול מלוכלך. אכן, החיתול שלו מלוכלך. ואני רוצה לומר כאן, במקום שמתאפשר לי, שחיתול נוטה להתלכלך בחומר שנוטה להימרח. ואת זה אנחנו לא מכניסים לאמבטיה, כי אז נקניקי הדרדס יתרחץ במים צואים, ומה הועילו חכמים בתקנתם? לכן יש שלב מקדמי, שכולל מן מקלחת קצרה, ובה, ובכן, אין דרך אחרת לומר את זה, מורידים שכבות של קקי מטוסיקו של התינוק, ולסירוגין שכבות של קקי מעל הידיים של מנקה הטוסיק (להלן: אני). וצריך הרבה אמונה כדי שאותן ידיים שקרצפו צואה מעל עור יצלחו שוב לפעולות עדינות, כמו גירוד בעיניים, או קליעת צמה בשיער. רק אחרי השלב הזה אני מניחה את דרדסי הנקניק (או נקניקי הדרדס) בגיגית מלאה במים ומגישה לו כלים, והוא מכניס מים מהגיגית לכלים ומעביר את המים מכלי לכלי. לפעמים הוא עוצר להקשיב לרעש שמים משמיעים כשהם נכנסים לבקבוק עם פיה צרה, ולפעמים הוא מתרכז בשפיכת מים מבקבוק לצלחת ומצלחת לבקבוק. אני רוחצת אותו ומסבנת אותו ורוחצת אותו, ואחר כך מתכווננת על הרצפה של חדר האמבטיה כך שאוכל לצפות בו ומחבבת במיוחד את הרגעים שבהם הפרצוף שלו עוטה הבעה מלאת ריכוז. ולפעמים האחיין שלי כל כך מרוצה אחרי העברת מים מהכא להתם, שהוא מחליט שמגיעה לי נשיקה, וזה נחמד מאד. אבל רוב הזמן אני מסתכלת עליו, ולפעמים מראה לו שכלי מסויים עושה כך ולא אחרת, ומשפריץ כך, ואפשר להעביר אליו מים ככה. בכל אופן, בשלב כלשהו מגיע הזמן לצאת ולהתלבש. ולפעמים, כשאין מגבת מוכנה מבעוד מועד, יוצא, שבדרך לחדר, אני מחזיקה בידיים שלי ועל הגוף שלי יצור קטן למדי ונקי מאד ורטוב מאד, שלפני כמה דקות היה מכוסה ב, הממ… קקי, והשתדלתי מאד להחזיק אותו רחוק ממני, שמא ידבק בי משהו. ולא רק אני עושה כך. גם אנשים אחרים, כך מתברר, לא ממהרים להדביק אליהם תינוקות מכוסים בקקי, אבל לא נרתעים מלהחזיק ולחבק תינוקות אחרי האמבטיה. והיכולת הזאת להתנקות מהטינופת ולחבק, זה היה שיעור שהאחיין שלי לימד אותי בסוכות, למעשה, כשהיה לנו שבוע של אמבטיות וריצות ושיגועים, ואני חושבת שבגלל הבנאליות של השיעור הזה חיכיתי עד עכשיו כדי לכתוב אותו. כי תראו, התלבטתי מאד, אבל נזכרתי, שיש סיבה לכך שדברים הופכים לבנאליים.

ברכה לליטווקים: עלייתו של רבי יהודה פתיה

בין נשות בגדד התפשט מנהג מוזר שמקורו מן הגויים; כשהיה אחד מבני הבית חולה, היתה האשה לוקחת מים ומלח, לוחשת עליהם, ושופכת את המים בחצר הבית. רבני בגדד עשו את כל אשר לאל-ידם כדי לשרש את המנהג הפסול, ואולם מאומה לא עזר כדי לעקור את הדבר. או-אז פרסם רבנו ברבים כי כל מי שיש לו חולה בביתו, יבוא אליו והוא יתפלל עליו, ונתן את הבטחתו שבכך יבריא החולה. מאותו יום והלאה צבאו רבים מיהודי העיר על ביתו של רבי יהודה שיתפלל למען החולים, ואכן תפלתו של הצדיק לא הושבה ריקם – החולים התרפאו.

מני אז פסק כליל המנהג שכל רבני בגדד אסרוהו. הכל ידעו כי יש "איש א-לקים" קדוש בישראל בבחינת "צדיק גוז והקב"ה מקים". שמעו של רבי יהודה פתיה התפרסם בחוצות בבל, רבים היו באים אליו שיאציל עליהם מברכותיו. זה בא להפקד בבנים, וזה בא לבקש שיתפלל על חולה שיש לו בביתו, או על פרנסתו המצמצמת. את כלם קבל רבנו באהבה ובחבה, מעודדם בנימה אהבית ותפלל עליהם בדמע עד שנושעו מצרתם (1).

טוב. אז זה מפגש עם ספרות הגיוגרפית (של שבח הקדושים), שהייתי אומרת שהיא מותאמת לילדים, כי יש איורים רבים בספר שהציטוט לקוח ממנו, ויש ניקוד. אלא שאני משתמשת בספר הזה כבסיס למחקר, וילדותי חלפה עברה לה. רב הספרות הביוגרפית על רבנים מסדר הגודל שאני כותבת עליהם היא הגיוגרפית. אז הכל מליצי, אבל זה מה יש. ובכל אופן, זה לא מה שרציתי להעיר. רציתי להעיר על התבונה הפשוטה במעשה של הרב יהודה פתיה (סבא רבה של חביבה פדיה, שצריך לשאול אותה פעם למה הפכה את הפתיה לפדיה, אבל זו עוד סטייה מהעניין). ההבנה שהוא לא יכול לזרוק אנשים לואקום ולצפות שזה יצליח. התפילות שלו הן תחליף ללחשים שלחשו נשות בגדד. אני רוצה להעז ולומר שיש כאן המתקה של הכישוף, שלפחות מבחינת הצבור, התפילות שלו באות במקום תמיסת המלח. וגם להעיר על זה שבברכה, הראש פעיל בעיקר במעטפת החיצונית שלו: הקרקפת. ברכה פועלת כמו ליטוף אוהב ודואג, היא לא חודרת ומשנה הסתכלות על העולם. אתה פשוט מתברך, מישהו אומר לך ועליך דברים טובים. וזה מה שהוא עשה (בנימה אבהית), וזה כבר מהווה חלק גדול מההצלחה שלו, וחלק מהתבונה.

 

_______________

(1) שר שלום ש', חכמי בבל: מסכת חייהם המופלאים של גדולי ומאורי האומה שחיו בבבל במאתיים וחמשים השנים האחרונות, רבי יהודה פתיה, עמ' 165-164, הוצאת ישיבת הוד יוסף, ירושלים, תשנ"א.

איך יתכן שאני תמיד צודקת

הטענה לגבי זה שאני תמיד צודקת עלתה לפני כשנתיים, כשגיליתי ש, ובכן, אני תמיד צודקת. נ' ואני ישבנו בארוחת שבת בבית של א' ודיברנו על חומרים משני תודעה. היה לי מצב רוח טוב וכך גיליתי לו את העובדה הזו לגבי עצמי, ואמרתי לו שאני תמיד צודקת. הוא כמובן לא ממש מבין מה אני אומרת לו ובאילו טונים, אבל זה חלק מהטרגדיה האנושית בכלל והאישית בפרט, חוסר ההבנה הזה. גם אז נ' לא הבין למה אני מתכוונת, והייתי צריכה להסביר לו שזה מכיוון שאני משתדלת להכנס רק לויכוחים על נקודות שאני בטוחה בהן, למשל, אילו שפות מדברים בשוויץ, או ההבדל הקיים בין דרבן לקפוד. אבל לפני שהסברתי לו את זה הוא נסה את מזלו ושאל אותי מדוע אין פירות כחולים. נתתי לו איזה הסבר אבולוציוני שבגיגול רטרואקטיבי התברר כנכון, מה גם שפירות כחולים קיימים גם קיימים. אבל ההסבר לא הניח את דעתו, דבר ממה שאני אומרת לא מניח את דעתו, אבל לא יכולתי לדעת את זה אז. טרגדיה, כבר אמרתי.

מאז זה הפך לבדיחה, וגם קבל טוויסט לא מדוייק: רוני לא טועה. הוי, כמה שאני טועה, כל הזמן. אבל זה לא מגיע מאותה עמדה נפשית, רוחנית, שכלית. רב הזמן אני מנחשת – פעם הייתי אצל דוד שלי לאיזו שיחה על עתידי בעולם. הילדים שלו גדלו במן שילוב של יד חפשית והכוונה הדוקה שאני לא יכולה להסביר. הוא חושב כמובן שהוא רק אפשר לאורך השנים. הוא אמר לי, שהוא פשוט לא יודע מה הילדים שלו אמורים לעשות. לכן מה נותר לו מלבד לתת להם לבחור בעצמם? אמר את זה במן ענווה מהורהרת והמליץ לי לעשות מה שאני רוצה. התגברתי על עצמי וכעבור שנה הפסקתי לעשות את מה שאני לא רוצה. כעבור עוד כמה חודשים התחלתי לעשות מה שאני רוצה, עם כמה וריאציות. בכל אופן, רב הזמן אני מנחשת וקולעת, כי הקדוש ברוך הוא בעזרי (סלח לי שאני מערבת אותך ככה, ועוד יותר סלח לי על כך שהחלטתי להפסיק מעט את ההתייחסות שלי לתנועה האנכית בעולם הזה ולהתמקד באפקית. פשוט חשבתי שאני על סף התקף פסיכוטי כשבשנה שעברה ראיתי איך הדברים סביבי השתנו בגללך ואיך חוויתי הסתר פנים, וגם חשבתי שעדיף שאקח אחריות על עצמי במקום לקרוא בשמך). הרי בסופו של דבר, יש קלישאות נכונות, כמו למשל, עדיף להתחרט על דברים שאתה עושה ולא על דברים שנמנעת לעשות (באנגלית זה Fear is temporary, regret is permanent). אז אני מנחשת, וצודקת רב הזמן, ונכווית בשאר, ודי פעילה באופן כללי.

הבעיה עם הלמודים שלי עכשיו היא, שהפסקתי ללמוד על אלקטרונים. לאלקטרונים יש תכונה מוזרה, הימנעות מגרימת אינטרוספקציה לאנשים שלומדים עליהם. ספורים גורמים לאינטרוספקציה אבל גם לספקציה (בבקשה אל תגידו לי שאין מלה כזו. נו באמת) עד כדי אימה. וכך התמלאתי בחילה ואימה כשהפירוש לסיבת עריריותם של רפאל ואשתו ב'אגדת הסופר' לעגנון התברר לי, וכך רציתי לחבוט בעקיבא מ'זכרון דברים' הקצר של שבתאי, שישב בחיבוק ידיים עד שהתכנס לאדם הנרגן, הזועם, הזועף, הטכני שהוא. שני ספורים שמשתמשים בתמונה ברורה יותר או פחות של אימפוטנציה על של נגזרותיה כדי לאפיין את הגבורים שלהם וממקמים אותנו בפערים הבלתי נתפסים בין המחשבות לבין הרצונות לבין המעשים. רציתי להגיד להם שינחשו, ומקסימום שרה קראוזה תגיד להם לא, אבל לא יכולתי, והם ממילא לא היו מקשיבים לי.

כי הייתי חושבת, בסך הכל, הניחושים שלי הוכיחו את עצמם עד עכשיו וזה כשלעצמו מספיק כדי להפוך אותי לאמינה, אם כי חשוד: מי המקורות שלי? אם כן, לא הייתי מבקשת מאנשים להסתכל על הניחושים המוצלחים שלי ולהאמין לי בגללם. הייתי מבקשת מהם להסתכל על הניתוחים שלי את המצב ולשאול את עצמם מתי טעיתי. אני לא אומרת את זה ביוהרה. אני אומרת את זה משום שלרב, הזמן בו אין לי דברים מוגדרים להגיד על סיטואציה ארוך וממושך כל כך. עד שאני מגבשת דעה, היא חפה משגיאות כמעט לחלוטין. תסמכו עלי, אני מבקשת. אבל הם לא רוצים. אני חושבת שזה משהו שאני מקרינה. אולי האיטיות בעוכרי. הם לא רוצים ובסוף עושים מה שאמרתי ולא זוכרים שאמרתי בכלל. חבל.

הייתי מבקשת הקשבה גם בשם ההדדיות. כמה פעמים הלכתי אליכם ושאלתי ועשיתי כדבריכם. לא בציות עוור, חלילה. ניחשתי, ניתחתי. מי יודע אם חשבתי לאט או מהר.

תקשיבו לי. אני לא רוצה שאנשים יעשו כדברי סתם בגלל שגעון גדלות ועריצות מובנית. אני בכלל לא רוצה שיעשו כדברי. אני רוצה שיעשו את הדבר הנכון. ולצערי – כי לא יקשיבו לי ממילא – בנקודה הזאת, שני הדברים מתלכדים.

אני לא יודעת להכריע מי הרגיז אותי יותר. רפאל ואשתו הטהורים או עקיבא הזועף. בשני המקרים הבחירה שלהם לא לעשות גרמה לי לחלישות הדעת. עקיבא שכנע את עצמו שכך צריך להיות ורפאל ואשתו בכלל לא מבינים איך דברים צריכים להתרחש. אם הייתי איתם הייתי אומרת להם דברים אחרים, והם לא היו שומעים לי.

ובשולי הדברים, אבל יחסית קרוב עדיין לדף. העקרונות המנחים אותי בניחושים ובניתוחים כאחד. אני לא שומרת את המידע לעצמי.

בין האופן שבו אנחנו רואים את הדברים לבין מה שמתגשם מול עינינו יש תמיד פער. השאלה היא מה לעשות איתו. התשובה היא, שמכיוון שממילא יהיה פער, נדלג מעליו קפיצת אמונה. אני מייעצת לכם להקשיב לי. תקפצו באמונה.

הדבר השני הוא הגיד לך מה טוב. אם טוב לך, אתה צריך כנראה להמשיך. ואם לא, צריך לעשות חושבים. אבל אם אתה מפחד מזה שיהיה רע, אתה צריך לקפוץ באמונה.

מה שמביא אותי לאמירה נוספת: בהנחה שאנחנו בריאים בנפשנו, אנחנו יכולים להתגבר על פגיעות. אל תצאו לעשות ניסויים בבני אדם, אבל סביר להניח שתפגעו באנשים שאוהבים אתכם יותר מאשר באנשים ששונאים אתכם או אפתיים כלפיכם. ושהאנשים שיפגעו בכם בצורה החמורה ביותר יהיו אלה שאוהבים אתכם. כמובן, אם אתם רוצחי המונים הכלל הזה לא תקף.

יש עוד עניין. אינטואיציה. שלפעמים מבוססת על זכרון, ומי יודע מה עוד. וצריך להיזהר שמא אנחנו בלופים בגלל האינטואיציה שלנו. היא עלולה להנחות אותנו במעגלי אי צדק. כן, אינטואיציה. מדי פעם לעשות בדק בית ולראות איך השתנינו בשנים האחרונות והאם הספורים שאנחנו מספרים על עצמנו עדיין נכונים. ואם הם לא נכונים והאינטואיציה עדיין מפרשת לנו דברים לאורם, לפעול בצורה לא אינטואיטיבית.

כשהתחלתי לכתוב כיוונתי למה שכתוב כאן אבל גם לדברים אחרים. בעיקר רציתי לשחרר את התסכול והיאוש שלי מכך שלא הצלחתי לשכנע באותות ובמופתים, באהבה ובאמונה, ברגישות ובנחישות, בזה שאני צודקת. הכתיבה בכלל לא עזרה לי, אפילו לא קצת.

בית השמוש

Image

Imageסבא שלי ז"ל, איש צדיק תמים היה. והסידור שלו מלא בחמדות גנוזות. על הדפים של ההבדלה והקידוש כתמי יין, בין הדפים פתק קטן ועליו ב, קמעות וסיפורים. וגם הדף הזה, עם חותמת ועד בית הכנסת הר' הגאון יוסף חיים. כמה פעמים קראתי אותו, ונעתי בין שמחה לפליאה לכבוד להנאה פשוטה מהתמימות של הכותב. מיהו הכותב? אולי סבא, אם כי אני לא בטוחה. ההקדשות על הסידורים ושאר הספרים שהעניק לאבא שלי כתובות בכתב מתפתל ומתעקל. אמא שלי הציעה שזה הכתב היהודי הספרדי, ובעקבות כך חשבתי, שאולי הכתב המתעקל היה שמור לאירועים מיוחדים וליום-יום היה לו כתב אחר, ישראלי. סבא או יהודי אחר מהמניין, זה המכתב, הקטוע בסופו – אולי זו היתה טיוטה – שנמצא בסידור של סבא שלי.

ואולי הפרט ששבה את ליבי יותר מכל הוא שורת התאריך הריקה, כי המכתב מוכן לשליחה. הנה, עכשיו!

~*~

                                                    תאריך

לכ'
ראש העיריה תל-אביב-יפו

                                 בית הכנסת: הגאון יוסף חי
לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה

אנחנו להודיע לכם על בית הכנסת הנ"ל. אנחנו עשינו בשביל אנשים שהיו לו מתפללים במקום הזה, ועכשיו זכנו אותם הם ובניהם שיתפללו כל יום וכל שבת וקימנו בו תלמוד תורה,

אנחנו מבקשים לשאול, צריך "בית שמוש" או לו? והצבור עשה "בית שמוש" בשביל לקים את התלמוד, ובאו אנשים מהעריה והרסו אותה,
ואיזה בן אדם שנתן פקודה להרוס "בית שמוש" של צבור של בית כנסת,
ז ה   ה ו א  י ה ו ד י ?

מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן?
והצבור רוצה לפרסם בעתונות (לו רק) ויצא מזה חילול ה' ובזוי חכמים
ואם ישמעו הקהל הקדוש על זה מה יגדו?
ואם ישמעו הקהל הגוים מה יגדו?
אנחנו מבקשים ממכם (תעשו תחזירו  לנו) תעשו לנו ("בית שמוש") את זה בשביל הצבור פועלים וקשה להם שיעשו עוד פעם והם לא ישתוקו על זה בשביל הכסף הזה לקחו בהלואות ומפיהם