ליום ההולדת: כמה מִלים על הסתר פנים

אני אכתוב בקיצור, לפני שהמחשבות שלי ינדדו.

ממש לפני כמה דקות התפללתי את התפילה הראשונה של שנתי העשרים ותשע. חסרת ייחוד, בין לבין, בלי שהיה לפני המקום, בלי שהיה לאחר התפילה, אבל בחדר עם חלונות, על הסדר, בלי להתבלבל, לכיוון ירושלים (העתיקה). תכננתי שזו תהיה תפילה במרפסת, אחרי מדיטציה קצרצרה, ובשילוב קטעי הגות ומחשבות פרטיות.

יש כמה בעיות עם תפילה – מלבד מיסוד תנועת נפש ספונטנית, שההתמודדות המוצלחת ביותר שלי עם הקושי שברעיון הזה היא ליבוביצ'יאנית לחלוטין – קשה נורא להתרכז לכל אורך התפילה (תמיד איפשהו אחרי שאני אומרת "השיבנו" אני עוברת לתהות למה אני לא אוכלת מספיק פירות, או איפה אני יכולה לקנות חצאית. ולפעמים על דברים עמוקים יותר), וחלק מהדברים שאני מבקשת, הייתי רוצה להגיד אחרת, וחלק לא הייתי רוצה להגיד עד שאברר עם עצמי איפה אני עומדת מולם. ואלה הבעיות היותר טובות, כי הבעיה הרצינית ביותר היא הסתר הפנים, שנחווה משני כיוונים: מחבת הברזל שהוצבה בין שמים לארץ איפשהו בימי יחזקאל (עיין ברכות לב: וכן ביחזקאל ממש), ומשחקי המחבואים שאני משחקת עם א-להים, שאפשר לכנות בשם הכללי והקליט "היום לא בא לי". באמת, באמת אני רוצה עכשיו לעמוד ולפתוח את הנפש שלי, לגרד את הפצעים והמוגלות, לבנות מגדלים של תקוות? שלוש פעמים ביום? שבעה ימים בשבוע? אני לא רוצה. אז אני משחקת מחבואים ומסתירה את פני מא-להים.

את החיים אפשר לחיות כשהרכיב האנכי שלהם – זו האנטנה לא-להים – כמעט לא נוכח. אפשר להפוך את א-להים לא-להי היוונים, שנגע נגיעה אחת בעולם וגרם לו להסתובב, ומאז הכל נשאר, מכֹח הסיבה הראשונה הזו. ואפשר לשים לב לדברים, לייחס את מגע הזהב של השמש לפני השקיעה לא-להים, ואת העונג שֶקָפה טוב מזמן, וכן על זו הדרך. אבל אז, מה נעשה עם הזיקיות הדרוסות, החתולים העִוְרים, לא דיברתי על השואה. אלה הדברים שגורמים לרכיב האנכי להתערער, כשברקע, כמובן, לשם היושר, שאלתו האלמותית של איוב: גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל? אבל למה שארצה לפתוח פצעים ישנים ולבנות תקוות חדשות עם הא-לוה הזה, מרעיב הכלבלבים?

לא לאורך כל עשרים ושמונה השנים האחרונות של חיי תרגלתי מדיטציה נוסח זלדה, מדיטציית ריכוז בקרני השמש. אבל בחלקן עשיתי את זה. והשנה, אני כל כך כועסת, על הכל, שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה. רק לדבר בפאתוס, רק בלי הומור, רק בלי האור. הכל בכֹח. וזה מה שקורה עכשיו, בתחילת שנתי העשרים ותשע, כלומר, כשאני בת עשרים ושמונה, כ"ח: הכל בכֹח.

(כן. אני מרשה לעצמי להשתמש בפרפראות האלה.)

כמה מילים להורות על הכֹח וכיצד יפעל. כמה אלמנטים. אתה מפעיל כֹח ולא יודע איך הוא יחזור אליך, אם כמו בומרנג או כמו פטיש על הציפורן, אם בכלל. אתה מפעיל כֹח ולא שולט עליו, לא יודע לאילו כיוונים הוא ילך. ומה עוד? אתה מפעיל כֹח ואתה לא מבין שזה רק הכֹח. זה לא הפועל.

את התפילה האחרונה לשנתי העשרים ושמונה – הקפדתי היום, על שעות הדמדומים של התחלפות התאריך, שאצור בהן – עשיתי מול קיר, והצטערתי על כך. התחושה הזו תמיד קשה לי. מי מתפלל אל הקיר? גם כשא-להים מצטמצם לדמותו היוונית, החסרה, אני מתפללת אליו, ולא אל קיר שחוסם ביני לבינו.

מי מתפלל אל הקיר? המוני בית ישראל מתפללים אל הקיר, אל הכותל. הבנתי כבר למה לא ברור לי שמתפללים אל הקיר, כששמתי לב איך המתפללות בעזרת נשים נשענות על הכותל, מחבקות אותו, בוכות עליו, ולעומת זאת אני לא מנסה להתקרב אליו, רוצה שמים וברושים; גם כשאני קרובה, מכווננת את עצמי לעמוד בזווית, לכיוון קדש הקדשים. כך למדו אותנו, באיזה ביקור בירושלים, בתיכון.

והפסל הזה,

PhotoGrid_1406155300259

והפסל הזה של יגאל תומרקין: כיסא, מזבח, קיר ברזל – עורר אצלי את כל המחשבות האלה. הייתי במוזיאון ומי שהיה אתי העיר, שהצד של הקיר הרבה יותר יהודי בעיניו. מבטיחה לכם שכאב לי הלב. כאב מוחשי, פיזי. משהו בי נצבט. למה זה יהודי להתפלל אל קיר הברזל? אז מה אם א-להים נתן ליחזקאל מחבת ברזל! מתפללים בחדר עם חלונות, לכיוון ירושלים! למה לא יהודי המשהו מהפראיות דווקא, האיל שבצד השני, שנאחז בסבך; אולי נעקוד את עצמנו במחויבות ומסירות אין קץ לאהובינו ואולי לא נהיה כמו איל, אולי נחלוב את הבהמה, החייתית, הלא צפויה, היצר (?), נביית אותה, נשתמש בספסל הזה כספסל חליבה, אולי נרתום אותה למושכות והספסל יהיה מושב העגלון, ונגיע למחוז חפצנו. ומה עושה מי שיושב על ספסל מול קיר ברזל? מישיר מבט אל הקיר? מפנה את גבו אל הקיר? כך או כך הסתר פנים, א-להים מסתיר עצמו ממנו מאחרי המסך, הוא מסתכל על מסך-ברזל או מסובב את גבו מכיוון הא-להים. לא מקבלת את זה! לא מקבלת את זה כמצב תמידי. וזה מה שאני רוצה לשנה הבאה ולהמשך חיי. אל"ף, לא לקבל את זה. בי"ת, למעט במחבואים. גימ"ל, להרגיש. דל"ת, לא לוותר על הפרא. ה"א, לא להישאר עם הפרא. ו"ו, לדעת לחלוב אותו. זי"ן, להוציא מן הכֹח אל הפועל. וחי"ת, יותר ריכוז. זו בקשה כללית; בהחלט הייתי רוצה יותר ריכוז. נגמר לי הסוס של הריכוז, ועכשיו אשלח את זה ואשן את הלילה הראשון בתור בת עשרים ושמונה.

חלומות פז.

הרהורים לא מגובשים על חוויה וקיום

הרקע: אני מנסה למצוא בפירושו של הרב שהרבני להגדה של פסח (שיטתי ודי חכם, אגב. נראה לי שאני ממליצה, קוראים לזה "ספר הגדה של פסח עם פירוש אגדה מקובצת", וזה יצא בהוצאת מכון ניר דוד ברמת-גן עיר העירקים המעטירה בשנת התשמ"ה) דברים שהוא כתב בעצמו ולא קיבץ ועלו בי מחשבות על פסח.

אז ככה. אחד הפסחים המעניינים שהיה לי היה ליל ב' של פסח שחגגתי באוסטרליה, אצל חברה שלי, ר', שחן יי עליה, היא מצחיקה בטירוף, חכמה ומצליחה להנגיש את זה לרב העולם. את המגיד העברנו בסלון, שהיתה בו תפאורה מתאימה לקריעת ים סוף. בעשר המכות אמא שלה זרקה עלינו ג'וקים מגומי בכינים וכדורי קלקר בברד וחגבים מגומי בארבה, ואולי היו דובי צעצוע בערוב – אני כבר לא זוכרת. בכל אופן, המגיד היה בסלון. זה היה פסח של מבוגרים. אני הייתי הכי צעירה שם, והייתי בת עשרים וארבע כמעט. שוחחנו על ההגדה ובעיקר קראנו אותה באנגלית, כך שכולם יבינו. למרות שלא נזהרתי מאיסור מלאכת עבודה בחג שני (כי זה מנהגי ובהתאם למה שאני מכירה. זה לא היה פרץ דתלשיות), הרגשתי את פסח חזק-חזק. אני זוכרת שהחברה שלי שאלה שאלות חכמות (למרות שאני לא זוכרת מה היא שאלה) ושהמשתתפים ספרו חוויות משל עצמם. ובעיקר את זה שכולם הבינו מה שהם קוראים, כי התרגום לאנגלית כנראה ממש מוצלח.

מצאתי לי רעים להתרועע איתם, ובמסגרת ההתרועעות אני נחשפת עוד ועוד להגות הפוסטמודרנית, שכבר רמזתי וכתבתי פה בכמה מקומות (אבל בהקשר למקומות חשיפה אחרים) שהיא מקפיצה את הרגליים שלי מעל העולם והופכת הכל ללא-ממשי ולכל הפחות לחסר משמעות. המהלכים האינטלקטואליים מרגשים אותי, אני יוצאת מהשיעור עם חיוך, אבל גם עם סימן שאלה גדול על כל הקיום פה, בעולם: בשביל מה זה טוב? (בינתיים הפתרון שלי הוא להיאחז בחיוך ולהגיד שדווקא לשיעור עצמו אין ממשות, אבל לעולם שמסביב לשיעור דווקא יש.)

בשיעור שהיה לפני פסח הפחתנו בחשיבות החוויה. החוויה לא חשובה ליהודי. היהודי אינו יהודי משום שהוא חווה (ואני לא בטוחה, אבל אולי אפשר לכתוב כאן: ריה"ל, מאחריך!) אלא משום שהוא נקרא בשם ונלקח מן המציאות. זה לא משנה, אם אתה יושב בסלון המרווח שמקושט כמו ים סוף הנבקע לשניים, אם אתה יכול להסב על ספה (שזה כנראה הכי קרוב לכריות, מחצלות ושולחנות קטנים שיש לנו היום), אם הילדים הקטנים שמסתובבים מחופשים עם מטפחות וגלביות. אתה פשוט צריך לקרוא את ההגדה. זה קצת כמו התפילה כדקלום דפי זהב של לייבוביץ', אבל בלי המחוייבות לא-להים. במקום המחוייבות לא-להים יש את א-להים שקרא בשמנו. אולי טוויסט חסידי על לייבוביץ'.

למה חשבתי על כל זה. אסוציאטיבית, זה הזכיר לי את הרב וילק, שדיבר איתנו פעם והזכיר את מנהגם של האורחים בבית הכנסת להתרעם על החוויה שלהם. שולה מזרחי, שמגיעה ראשונה בכל שבת לבית הכנסת ועוקבת אחרי התפילה בדריכות, וחיה כהן, שלפעמים שוכחת ומחזיקה את הסידור הפוך אבל גם היא מקשיבה לשליח הציבור ברב קשב, ודוד לוי שפותח את בית הכנסת, לא הסבירו להם פנים. הם בקשו מהם שיחדלו מלהרעיש, שלא יאפשרו לילדים הקטנים שלהם לעמוד על הכסאות המרופדים בנעליים מרובבות בבוץ, שיקנו רק דברים סגורים. לפעמים, בימים הנוראים, לא שומרים להם מקום. זה יפה למלא את בית הכנסת, אמר הרב וילק. אבל אתם ממלאים אותו יום-יומיים בשנה. ובזכות דוד ועוד תשעה קבועים, ובזכות חיה ושולה, אתם מגיעים למקום חי, למקום שיש לו קיום משל עצמו. לבית כנסת, ולא למקום שיש בו ארון קודש וכסאות וסידורים וחומשים. ולכן אתם תידחו הצידה, במחילה.

כמו כל מה שהרב וילק אומר, זה עורר סערה גדולה. אני אישית, בגלל נטיותי להגיד ההפך ממה שכולם עושים ובגלל החיבה שאני רוחשת לרב וילק ובגלל הישרות שהיתה לדברים בעיני, קיבלתי אותם ואימצתי אותם אל לבי. וחשבתי עליהם השבת, כשהלכתי לבית הכנסת, והם עלו לפני באסוציאציה ממש עכשיו.