הבו לי פרוזק, ואם אין

כשהתחילה התוכנית של חנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' לא הבנתי על מה כל המהומה. פורסמו כתבות בעיתון על תוכנית רדיו. דאום, כמדומני, פרסם אז את הספר שלו "אלוהים לא מרשה" (כך במקור), בו חשף את מערכת היחסים המורכבת שלו עם אלהים (כך אני מאייתת), אביו והעולם הדתי. בראיונות לקידום הספר סיפר דאום על התרופות הפסיכיאטריות שהוא לוקח. רבינוביץ', מצדו, היה ועודנו פסיכיאטר. אני לא בטוחה לגמרי איך זה קרה, אבל שני אלה, דאום ורבינוביץ', התאחדו לשידור "שעת נפש", שמשודרת כבר כך וכך שנים בגלי צה"ל.

ההיכרות שלי עם "שעת נפש" היא קצרה מאד, והתחילה ביום חמישי אחד, כשנסעתי הביתה מוקדם מהרגיל, לפני תחילת התוכנית של אודיה קורן ונתן דטנר. כך, במקום לשמוע דרך הרדיו שבמכונית את שני אלה מקטרים על החיים, האזנתי לדאום ורבינוביץ'. מהלך התוכנית היה כזה: אדם התקשר אליהם לאולפן, סיפר להם על חייו והם דחקו בו לגשת לפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריו ולבקש ממנו מרשם לציפרלקס. המאזין הבא כבר אובחן כסובל מסכיזופרניה והם דחקו בו לגשת לחדר המיון הקרוב למקום מגוריו ולבקש שפסיכיאטר יאבחן אותו. בשעה השניה של התוכנית רואיינה אישיות ידועה בישראל והצמד תהה האם כל מעשיה הם תולדת הרצון לְרצות. "את זה אתם אמרתם", אמרה האישיות, ואני הסכמתי איתה ותהיתי על להיטותם של השניים לאבחן כל אחד כסובל מבעיה נפשית המצריכה טיפול תרופתי.

מאז עברו מעט מים בירדן (מכיוון שאנחנו חיים באזור מוכה בצורת), ואני שינתי מעט את דעותי. אני עדיין חושבת שחנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' דוחפים לאנשים מילים לפה, אבל זהו טיבו של המשחק התקשורתי בישראל, ויתכן שגם בעולם: בוא, אנחנו רוצים לשמוע אותך, אומרים המפיקים למרואיין, ואז מושיבים אותו באולפן ולא נותנים לו להוציא הגה מפיו. במקום זה הם מספרים מהן דעותיו ומדוע דעותיהם צודקות יותר. לגבי התרופות הפסיכיאטריות, התחלתי לתהות האם זה באמת כל כך גרוע. לא שצריך לדחוף לאנשים תרופות פסיכיאטריות בכל הזדמנות, אבל אולי, בתור אנשים בוגרים ומורכבים המצויים בנבכי השיח אודות הנפש, יש לנו (מי זה לנו? מי זה האנחנו הזה?) משימה לטשטש את הדעות הקדומות על מי שנוטל תרופות פסיכיאטריות, או במילים אחרות, להפוך את המשוואה לפיה מי שבטיפול פסיכיאטרי הוא פסיכי, לאי שוויון.

היו שני דברים שחברה שלי נהגה לומר כשהיינו במדרשה: הראשון, כל הגאונים לא ישנו בלילה. את זה היא אמרה במסגרת המלחמה שלנו בעייפות שהיתה מנת חלקנו כל השנה הזו. היה קשה מאד לקום לשיעורים בבוקר, משום שתורה מתשת כוחו של אדם וגם משום שקשה לקום בבוקר אחרי שהולכים לישון בשתיים לפנות בוקר. והדבר השני שהיא אמרה בקשר לגאונים היה, שכולם מתו בגיל מאד צעיר. שלושים ושש, שלושים ושמונה, זה הממוצע. אני רוצה להוסיף פה דבר שלישי: מקריאה דרך עיניים פסיכולוגיות בכתביהם של הגאונים האלה, מסתבר שהם סברו מהפרעה נפשית כזו או אחרת. ושוב, בואו נזכור כאן את אי השוויון ונדגיש שלא כל מי שהיה צריך להיות בטיפול פסיכיאטרי הוא פסיכי. העניין הוא שבין התפרצות של הפרעה נפשית אחת לאחרת, היו תקופות של יצירתיות גדולה מאד כך שעד גיל שלושים ושש האדם כבר יצר את יצירת חייו והיה מוכן למות בשקט כאחרון הפולניות.

יכול להיות שבמקרה של הגאונים האלה, פרוזק היה מונע מאיתנו כמה יצירות חשובות. אבל אני תוהה, הרי האנשים האלה פרצו בגיל כל כך צעיר: האם אני לא מסוגלת לאבחן את עצמי (למשל) ולומר, שאם עד עכשיו התאוריה הגאונית שלי לא פרצה לחלל העולם, כנראה שגם לא תפרוץ ושאני לא גאון, וכנראה גם לא סובלת מהפרעה נפשית חמורה במיוחד. אבל אני תוהה, אולי אם כבר אומרים שמי שהולך לפסיכיאטר הוא לא פסיכי, אולי אפשר גם להתחיל להסתכל על תרופות נוגדות דיכאון כעל משהו פחות מאיים, אולי כדאי להכניס אותן לקונצנזוס. שאם רבים על נחיצות השימוש בהן שלפחות יריבו כפי שרבים על נחיצות השימוש באקמול, ולא כפי שרבים על נחיצותה של הסיטרא אחרא. אם אנחנו יודעים להגיד שהמוח שלנו מוצף בחומרים מסויימים ולכן אנו חשים בדיכאון, ובהינתן ההבנה שלנו שהגוף הוא מערכת מורכבת שאנחנו מתקשים מאד לפצח את הקשרים המסועפים בין חלקיה, ובהינתן הבעייתיות שבביטול מושג הנפש בחלק מענפי הפסיכולוגיה המודרנית – למה לא לקחת משהו שיסתור את החומרים האלה ויתן קצת שלווה נפשית? למה להתענות בייסורים האלה?לא שנטען שאנחנו מסוגלים לפתור את כל הבעיות הנפשיות במחי כדור, רק להקל עליהן במעט.

לסיום, כמאמינה גדולה בטיפול פסיכולוגי וחסרת ידע של ממש בתחום הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה, אני רוצה להמליץ לכל חמשת האנשים שקוראים כאן, שאם אי פעם ירגישו רע מאד, שיפנו לפסיכיאטר בלי להתבייש. מה שירשום- ירשום, ושיקחו. שלא יסבלו מכל מיני הרגשות נוראיות שתוקפות לעיתים. ובמקביל שיתחילו טיפול פסיכולוגי. וגם שיפיצו את הבשורה, שיגידו לכולם שרוני מרשה ללכת לפסיכיאטר ולקחת פרוזק. זה בסדר, באמת.